לִבְנֵ֣י שִׁמְע֔וֹן תּוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם פְּקֻדָ֗יו בְּמִסְפַּ֤ר שֵׁמוֹת֙ לְגֻלְגְּלֹתָ֔ם כׇּל־זָכָ֗ר מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא׃

הפסוק פותח את מניין שבט שמעון: תולדותם לפי משפחותם ובתי אבותם, פקודיו במספר שמות לגולגלותם, כל זכר מבן עשרים שנה ומעלה, כל יוצא צבא. לפי פשט הכתוב זו הקדמה קבועה החוזרת בכל שבט, המתארת כיצד נמנו אנשי השבט: לפי ייחוסם המשפחתי ובית אביהם, ולפי שמותם וגולגולותם, מגיל עשרים ומעלה בכל הראויים לצאת לצבא. סגנון אחיד זה חוזר בכל השבטים כדי להדגיש שהמניין נעשה באותה שיטה מדויקת ובאותם קריטריונים, ללא הפליה בין שבט לשבט. בכך שומרת התורה על אחידות ושקיפות בתיעוד המפקד של כל שבט ושבט בישראל.