בְּמִדְבַּר י״א · כ״ב

הֲצֹ֧אן וּבָקָ֛ר יִשָּׁחֵ֥ט לָהֶ֖ם וּמָצָ֣א לָהֶ֑ם אִ֣ם אֶֽת־כׇּל־דְּגֵ֥י הַיָּ֛ם יֵאָסֵ֥ף לָהֶ֖ם וּמָצָ֥א לָהֶֽם׃ {פ}

טקסט הפסוק: מקרא על פי המסורה (ויקיטקסט), רישיון CC BY-SA 3.0

במילים פשוטות

משה ממשיך: הצאן ובקר יישחט להם ומצא להם, אם את כל דגי הים ייאסף להם ומצא להם? רש״י מבאר שזה אחד מארבעה דברים שדרש רבי עקיבא ואין רבי שמעון דורש כמותו, ומביא שני פירושים - כפשוטו כתמיהה על יכולת האספקה, או כספק ביכולת ה׳. אבן עזרא מבאר ש״ומצא להם״ כדברי המתרגם - היספיק להם. משה מתקשה בהבנת דרך האספקה, ותמיהתו על עצם האפשרות הטבעית לספק בשר להמונים כה רבים מובילה לתגובת ה׳ החריפה.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

הצאן ובקר ישחט. זֶה אֶחָד מֵאַרְבָּעָה דְּבָרִים שֶׁהָיָה רַבִּי עֲקִיבָא דּוֹרֵשׁ וְאֵין רַבִּי שִׁמְעוֹן דּוֹרֵשׁ כְּמוֹתוֹ, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר שש מאות אלף רגלי ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים הצאן ובקר, הַכֹּל כְּמַשְׁמָעוֹ, מִי מַסְפִּיק לָהֶם? כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ"ה) "וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ". וְאֵיזוֹ קָשָׁה, זוֹ אוֹ שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים? אֶלָּא לְפִי שֶׁלֹּא אָמַר בָּרַבִּים, חִסֵּךְ לוֹ הַכָּתוּב וְלֹא נִפְרַע מִמֶּנּוּ, וְזוֹ שֶׁל מְרִיבָה הָיְתָה בְּגָלוּי, לְפִיכָךְ לֹא חִסֵּךְ לוֹ הַכָּתוּב; רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, חַס וְשָׁלוֹם, לֹא עָלְתָה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁל אוֹתוֹ צַדִיק כָּךְ, מִי שֶׁכָּתוּב בּוֹ "בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (במדבר י"ב) יֹאמַר אֵין הַמָּקוֹם מַסְפִּיק לָנוּ? אֶלָּא כָּךְ אָמַר, שש מאות אלף רגלי וגו' ואתה אמרת בשר אתן לְחֹדֶשׁ יָמִים, וְאַחַר כָּךְ תַּהֲרֹג אֻמָּה גְדוֹלָה כָּזוֹ, הצאן ובקר ישחט להם כְּדֵי שֶׁיֵּהָרְגוּ וּתְהִי אֲכִילָה זוֹ מַסְפַּקְתָּן עַד עוֹלָם? וְכִי שִׁבְחֲךָ הוּא זֶה? אוֹמְרִים לוֹ לַחֲמוֹר טֹל כֹּר שְׂעוֹרִים וְנַחְתֹּךְ רֹאשְׁךָ? הֱשִׁיבוֹ הַקָּבָּ"ה, וְאִם לֹא אֶתֵּן יֹאמְרוּ שֶׁקָּצְרָה יָדִי, הֲטוֹב בְּעֵינֶיךָ שֶׁיַּד ה' תִּקְצַר בְּעֵינֵיהֶם? יֹאבְדוּ הֵם וּמֵאָה כַּיּוֹצֵא בָהֶם וְאַל תְּהִי יָדִי קְצָרָה לִפְנֵיהֶם אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

הֲעָן וְתוֹרִין יִתְנַכְסוּן לְהוֹן הַיְסַפְּקוּן לְהוֹן אִם יָת כָּל נוּנֵי יַמָא יִתְכַנְשׁוּן לְהוֹן הַיְסַפְּקוּן לְהוֹן

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

ומצא להם. כדברי המתרגם ארמית ומה נכבד דרש קדמונינו במלת ישחט על הבהמה ויאסף על הדג:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

הצאן ובקר שאמרו מי יאכילנו בשר.

ואם את כל דגי הים שאמרו זכרנו את הדגה.

ישחט להם יאסף להם על ידי אנשים מעט כשבעים נפש.

ומצא להם. לשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף עד חדש ימים.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

כלי יקר

רבי שלמה אפרים מלונצ׳יץ · המאה ה־16

הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם. הַמּוּבָן מִן פֵּרוּשׁ רַשִׁ״י כְּאִלּוּ הָיָה מֹשֶׁה מְסֻפָּק בִּיכֹלֶת הָאֵל חָלִילָה, וּלְפִי שֶׁהָיָה בַּסֵּתֶר חִסֵּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלָיו. וְכָל הַמְפָרְשִׁים חָלְקוּ עָלָיו וְרָצוּ לְיַשֵּׁב דִּבְרֵי מֹשֶׁה, אִישׁ לְפִי שִׂכְלוֹ. וְהַנָּכוֹן שֶׁבְּכֻלָּם הַמּוּבָן מִן לְשׁוֹן ״וּמָצָא לָהֶם״, כִּי כָּךְ מַשְׁמָעוּתוֹ שֶׁיִּשָּׁחֵט לָהֶם וְיֵאָסֵף לָהֶם אֶפְשָׁרִי מִצַּד עַצְמוֹ, אַךְ ״וּמָצָא לָהֶם״ אֵינוֹ אֶפְשָׁרִי, כִּי מֵאַחַר שֶׁאֵינָן מְבַקְשִׁין כִּי אִם תֹּאֲנָה, אַף אִם תִּתֵּן לָהֶם כָּל צֹאן וּבָקָר וְכָל דְּגֵי הַיָּם שֶׁבָּעוֹלָם לֹא יִמָּצֵא לָהֶם, לֹא יַסְפִּיק לָהֶם, כִּי עוֹד יוֹסִיפוּ סָרָה לְבַקֵּשׁ עֲלִילוֹת דְּבָרִים. וְכָךְ נִרְאִין הַדְּבָרִים מִדְּקָאָמַר ״אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם״, תַּרְתֵּי ״לָהֶם״ לָמָּה לִי, לְעָרְבִינְהוּ וְלִתְּנִינְהוּ: ״אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף וּמָצָא לָהֶם״, אֶלָּא שֶׁלְּכָךְ עָשָׂה שְׁתֵּי חֲלֻקּוֹת, לְפִי שֶׁאֶחָד מֵהֶם אֶפְשָׁרִי וְהַשֵּׁנִי בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי, מֵאַחַר שֶׁעֲלִילָה הֵם מְבַקְשִׁים. וְיָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁגַּם רַשִׁ״י סָבַר שֶׁמֹּשֶׁה לֹא הָיָה מְסֻפָּק כְּלָל בִּיכֹלֶת הָאֵל יִתְבָּרַךְ, וְהֵבִין מִדְּבָרָיו הַפֵּרוּשׁ הַנִּזְכָּר אוֹ שְׁאָר פֵּרוּשׁ שֶׁל הַמְפָרְשִׁים, אַךְ תָּפַס עָלָיו רַשִׁ״י עַל שֶׁאָמַר דְּבָרָיו בְּלָשׁוֹן שֶׁיֵּשׁ לַטּוֹעִים מָקוֹם לִטְעוֹת וְלוֹמַר שֶׁהָיָה מְסֻפָּק בִּיכֹלֶת הָאֵל יִתְבָּרַךְ חָלִילָה, וְיָבֹא מִזֶּה חִלּוּל הַשֵּׁם. אַךְ לְפִי שֶׁהָיָה בַּסֵּתֶר וְלֹא הָיָה חוֹשֵׁשׁ פֶּן יִשְׁמְעוּ הָעִוְרִים שֶׁבְּמַחֲנֵה הָעִבְרִים, עַל כֵּן לֹא הָיָה מַקְפִּיד בִּלְשׁוֹנוֹ בִּהְיוֹת שֶׁעִם ה׳ הוּא מְדַבֵּר, הַמֵּבִין כַּוָּנָתוֹ, וְלֹא עִם הַטּוֹעִים. אֲבָל ״שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים״ הָיָה בָּרַבִּים וְשָׁמְעוּ כָּל יִשְׂרָאֵל כַּנּוֹדָע, לְפִיכָךְ נֶעֱנַשׁ.

דָּבָר אַחֵר שֶׁעַל דֶּרֶךְ הַטֶּבַע אָמַר מֹשֶׁה, כִּי בְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע וַדַּאי לֹא יִמְצְאוּ בַּמִּדְבָּר דֵּי סִפּוּקָם מִבָּשָׂר וְדָגִים אִם לֹא בְּדֶרֶךְ נֵס, וּכְפִי גֹּדֶל הַנֵּס יִהְיוּ רְאוּיִין לְעֹנֶשׁ גָּדוֹל שֶׁהִטְרִיחוּ בִּתְלוּנָתָם לְבוֹרְאָם. וְעַל כֵּן אָמַר ״שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי״ וְכוּ׳, וּלְעַם רַב זֶה יִהְיֶה הַסִּפּוּק נֵס גָּדוֹל, וְעַל חֹדֶשׁ יָמִים זְמַן רַב הוּא, וְתִרְצֶה לְהַגְדִּיל הַנֵּס כְּדֵי לְהַגְדִּיל פֻּרְעָנוּתָם, זֶה לֹא יִתָּכֵן. הֵשִׁיב לוֹ ה׳: אִם כֵּן יֹאמְרוּ שֶׁקָּצְרָה יַד ה׳, מוּטָב שֶׁיֹּאבְדוּ הֵם מִמָּה שֶׁיֹּאמְרוּ שֶׁקָּצְרָה יַד ה׳.

וְעַל צַד הָרֶמֶז מִקְרָא זֶה אוֹמֵר דָּרְשֵׁנִי, כִּי יֵשׁ לְהַקְשׁוֹת ״יִשָּׁחֵט״ וְ״יֵאָסֵף״ לָמָּה לִי, וְכִי עַכְשָׁיו אָתֵי לְאַשְׁמוֹעִינַן דִּין שְׁחִיטָה בִּבְהֵמוֹת וַאֲסִיפָה בְּדָגִים? וְעוֹד שֶׁבִּתְלוּנָתָם זָכְרוּ בָּשָׂר וְדָגִים, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן לָהֶם מִין שְׁלִישִׁי, כִּי הַצִּפּוֹר לֹא בָּשָׂר מִקְרֵי. וּבְדֶרֶךְ רְחוֹקָה נֹאמַר שֶׁרָמַז כָּאן לְמַה שֶׁאָמְרוּ הַקַּדְמוֹנִים שֶׁהָרְשָׁעִים נִמְשְׁלוּ לִבְהֵמוֹת שֶׁשְּׁחִיטָתָן שְׁנֵי סִימָנִים, כָּךְ הָרְשָׁעִים נִטְרָדִין מִן הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא. וְהַבֵּינוֹנִים נִמְשְׁלוּ לְעוֹפוֹת שֶׁנִּתָּרִים בְּסִימָן אֶחָד, כָּךְ הֵמָּה אַחַר שֶׁקִּבְּלוּ עָנְשָׁם בָּעוֹלָם הַזֶּה יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לְעוֹלָם הַבָּא. וְהַצַּדִּיקִים נִמְשְׁלוּ לְדָגִים שֶׁבַּאֲסִיפָה לְבַד סַגִּי, וְכָךְ נֶאֱמַר בַּצַּדִּיקִים ״וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו״ (בראשית כה ח), כִּי מִיתָתָם בִּנְשִׁיקָה. וְכָאן כְּבָר בָּעֲרָה אֵשׁ ה׳ בַּקְּצִינִים וּבַמֻּקְצִים, וְלֹא שָׁבוּ עוֹד לְכִסְלָה. וְהַמִּתְאַוִּים הָיוּ הַבֵּינוֹנִים, כַּמּוּבָן מִלְּשׁוֹן ״אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ״, דְּהַיְנוּ הַתּוֹךְ וְהָאֶמְצַע, וְשָׁאֲלוּ בָּשָׂר וְדָגִים שֶׁאֵינָן מִמִּינָם, כִּי בְּשַׂר בְּהֵמָה יֵאוֹת לָרְשָׁעִים וְדָגִים לַצַּדִּיקִים. לְכָךְ נָקַט ״יִשָּׁחֵט״ וְ״יֵאָסֵף״, וְהוֹסִיף מִלַּת ״לָהֶם״ לוֹמַר שֶׁהַבְּהֵמוֹת מִצַּד שֶׁטְּעוּנִין שְׁחִיטָה וְהַדָּגִים מִצַּד שֶׁבַּאֲסִיפָה בְּעָלְמָא סַגֵי, לֹא יִמָּצֵא לָהֶם, אֵינָן מַקְבִּילִין לָהֶם כִּי אֵינָן מִמִּינָם כְּלָל. וְהֵשִׁיב לוֹ ה׳ ״עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי״, כִּי בְּיָדִי לְהַקְבִּיל לָהֶם מַה שֶּׁהוּא מִמִּינָם, כַּמּוּבָן מִלְּשׁוֹן ״יִקְרְךָ״, כִּי הִקְרָה ה׳ לָהֶם הַשְּׂלָו וּמָצָא מִין אֶת מִינוֹ. וְכָל זֶה דֶּרֶךְ דְּרָשׁ וְרָחוֹק מִפְּשׁוּטוֹ.

מקור: ספריא · נחלת הכלל