שָׁ֩טוּ֩ הָעָ֨ם וְלָֽקְט֜וּ וְטָחֲנ֣וּ בָרֵחַ֗יִם א֤וֹ דָכוּ֙ בַּמְּדֹכָ֔ה וּבִשְּׁלוּ֙ בַּפָּר֔וּר וְעָשׂ֥וּ אֹת֖וֹ עֻג֑וֹת וְהָיָ֣ה טַעְמ֔וֹ כְּטַ֖עַם לְשַׁ֥ד הַשָּֽׁמֶן׃

שטו. אֵין שִׁיּוּט אֶלָּא לְשׁוֹן טִיּוּל, אישבנ"ייר - בְּלֹא עָמָל:

וטחנו ברחים וגו'. לֹא יָרַד בָּרֵחַיִם וְלֹא בַקְּדֵרָה וְלֹא בַמְּדוֹכָה, אֶלָּא מִשְׁתַּנֶּה הָיָה טַעֲמוֹ לַנִּטְחָנִין וְלַנְּדוֹכִין וְלַמְבֻשָּׁלִין (ספרי):

בפרור. קְדֵרָה:

לשד השמן. לִחְלוּחַ שֶׁל שֶׁמֶן, כָּךְ פֵּרְשׁוֹ דּוּנָשׁ, וְדוֹמֶה לוֹ "נֶהְפַּךְ לְשַׁדִּי בְּחַרְבֹנֵי קַיִץ" (תהילים ל"ב), וְהַלָּמֶ"ד יְסוֹד, - נֶהְפַּךְ לִחְלוּחִי בְּחַרְבוֹנֵי קַיִץ. וְרַבּוֹתֵינוּ פֵרְשׁוּהוּ לְשׁוֹן שָׁדַיִם, אַךְ אֵין עִנְיַן שָׁדַיִם אֵצֶל שֶׁמֶן; וְאִאֶ"ל לְשַׁד הַשָּׁמֶן לְשׁוֹן "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן" (דברים ל"ב), שֶׁאִם כֵּן הָיָה הַמֵּ"ם נָקוּד קָמָץ וְטַעְמוֹ לְמַטָּה תַּחַת הַמֵּ"ם, עַכְשָׁו שֶׁהַמֵּ"ם נָקוּד פַּתָּח קָטָן וְהַטַּעַם תַּחַת הַשִּׁי"ן, לְשׁוֹן שֶׁמֶן הוּא, וְהַשִּׁ"ין הַנְּקוּדָה בְּקָמָץ גָּדוֹל וְאֵינָהּ נְקוּדָה בְּפַתָּח קָטָן מִפְּנֵי שֶׁהוּא סוֹף פָּסוּק. דָּ"אַ: לְשַׁד לְשׁוֹן נוֹטָרִיקוֹן - לִישׁ שֶׁמֶן דְּבַשׁ, כְּעִסָּה הַנִּלּוֹשָׁה בְּשֶׁמֶן וּקְטוּפָה בִדְבַשׁ. וְתַרְגּוּם שֶׁל אֻנְקְלוֹס דִּמְתַרְגֵּם "דְּלִישׁ בְּמִשְׁחָא" נוֹטֶה לְפִתְרוֹנוֹ שֶׁל דּוּנָשׁ, שֶׁהָעִסָּה הַנִּלּוֹשָׁה בְשֶׁמֶן לַחְלוּחִית שֶׁמֶן יֵשׁ בָּהּ:

שַׁיְטִין עַמָא וְלָקְטִין דְצָבֵי טָחִין בְּרֵיחַיָא אוֹ דְצָבֵי דָאִיךְ בִּמְדֻכְתָּא וּמְבַשְׁלִין לֵהּ בְּקִדְרָא וְעָבְדִין יָתֵהּ גְרִיצָן וַהֲוָה טַּעֲמֵהּ כִּטְעֵם דְלִישׁ בְּמִשְׁחָא

שטו העם. מגזרת משוט בארץ וזה יורה כי לא היה נופל זה עם זה רק מפוזר ומפורד:

ברחים. של היד ולא יתכן להפריד זה השם כי משנים יהיו הרחים:

במדוכה. עץ או אבן שידוכו בה גם יתכן שיעשו עוגות מאשר ידוכו:

עוגות. כמו ועשי עוגות:

לשד. י"א כי הלמ"ד נוסף כלמ"ד שלאנן ושלו והיה ראוי להיות השמן מלרע בעבור שהוא תאר השם והנכון בעיני שהלמ"ד לשד שורש כמו נהפך לשדי והוא הפך בחרבוני קיץ והיא הלחה הנכבדת העולה למעלה מכל שמן ויהיה השמן מלעיל כמשמעו:

לשד - כלו עיקר. כמו: נהפך לשדי בחרבוני קיץ - נהפך לחלוחי כיובש תאנים שנתייבשו.

שטו - כמו משוט בארץ. שוטטו בחוצות ירושלים.

שטו כמו חקרו כמו משוט הארץ, נמצא באגדה שטו העם ולקטו אלו הצדיקין שהיו אוכלים אותו כמו שהיה יורד.

וטחנו ברחים או דכו במדכה אלו הבינוניים.

ובשלו בפרור אלו הרשעים שהיו מבשלים אותו וזהו שנאמר וימצאו אותו מקושש עצים למה היה לו לקושש אלא מפני שהיה רשע היה רוצה לבשל את המן.