בְּמִדְבַּר י״ג · כ״ז

וַיְסַפְּרוּ־לוֹ֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ בָּ֕אנוּ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר שְׁלַחְתָּ֑נוּ וְ֠גַ֠ם זָבַ֨ת חָלָ֥ב וּדְבַ֛שׁ הִ֖וא וְזֶה־פִּרְיָֽהּ׃

טקסט הפסוק: מקרא על פי המסורה (ויקיטקסט), רישיון CC BY-SA 3.0

במילים פשוטות

המרגלים מספרים למשה: באנו אל הארץ אשר שלחתנו, וגם זבת חלב ודבש היא, וזה פריה. רש״י מבאר יסוד חשוב בדרך הכזב: כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת בתחילתו, אין מתקיים בסופו - ולכן פתחו המרגלים בשבח האמיתי של הארץ, ״זבת חלב ודבש״, כדי שדבריהם השליליים שבהמשך יתקבלו. אבן עזרא מבאר ש״ויספרו לו״ מוסב אל משה, שהוא העיקר. כך הפסוק חושף את תחבולת המרגלים: הם פתחו בהצהרה אמיתית על טוב הארץ, ורק כדי להכשיר את הקרקע לדיבה שיטילו בה מיד בהמשך.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

זבת חלב ודבש הוא. כָּל דְּבַר שֶׁקֶר שֶׁאֵין אוֹמְרִים בּוֹ קְצָת אֱמֶת בִּתְחִלָּתוֹ, אֵין מִתְקַיֵּם בְּסוֹפוֹ:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וְאִשְׁתָּעִיאוּ לֵהּ וַאֲמָרוּ אֲתֵינָא לְאַרְעָא דִי שְׁלַחְתָּנָא וְאַף עַבְדָא חֲלַב וּדְבַשׁ הִיא וְדֵין אִבַּהּ

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

ויספרו לו. למשה שהוא העיקר:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רמב״ן

רבי משה בן נחמן · ספרד, המאה ה־13

וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא - בַּעֲבוּר שֶׁצִּוָּה אוֹתָם לִרְאוֹת הַשְּׁמֵנָה הִיא אִם רָזָה, הֵשִׁיבוּ לוֹ כִּי הִיא שְׁמֵנָה וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִיא. וְעַל שְׁאֵלָתוֹ הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן, הֵשִׁיבוּ לוֹ וְזֶה פִּרְיָהּ, כִּי כֵן צִוָּה אוֹתָם לְהַרְאוֹתוֹ. וְהִנֵּה בְּכָל זֶה אָמְרוּ אֱמֶת וְהֵשִׁיבוּ עַל מַה שֶׁנִּצְטַוּוּ, וְהָיָה לָהֶם לֵאמֹר שֶׁהָעָם הַיּוֹשֵׁב עָלֶיהָ עַז וְהֶעָרִים בְּצוּרוֹת, כִּי יֵשׁ לָהֶם לְהָשִׁיב אִמְרֵי אֱמֶת לְשׁוֹלְחָם, כִּי כֵן צִוָּה אוֹתָם "הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה", "הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים". אֲבָל רִשְׁעָם בְּמִלַּת אֶפֶס, שֶׁהִיא מוֹרָה עַל דָּבָר אָפֵס וְנִמְנָע מִן הָאָדָם שֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּשׁוּם עִנְיָן, כִּלְשׁוֹן "הֶאָפֵס לָנֶצַח חַסְדּוֹ" (תהלים עז ט), "וְאֵין עוֹד אֶפֶס אֱלֹהִים" (ישעיהו מה יד). וְהִנֵּה אָמְרוּ לוֹ הָאָרֶץ שְׁמֵנָה וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְהַפְּרִי טוֹב, אֲבָל אִי אֶפְשָׁר לָבֹא אֲלֵיהֶם כִּי עַז הָעָם וְהֶעָרִים בְּצוּרוֹת גְּדֹלוֹת מְאֹד, וְגַם יְלִידֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

כלי יקר

רבי שלמה אפרים מלונצ׳יץ · המאה ה־16

וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא. אָמְרוּ אֶל מֹשֶׁה, כָּל הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּשֵׁם ה׳, לֹא נָפַל מִכֻּלָּם דָּבָר אַרְצָה, וְכַאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ כֵּן רָאִינוּ. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ: ״בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ״, כִּי אִלּוּ הָיָה בָּהּ שִׁנּוּי בְּאֵיזֶה דָּבָר הָיָה נִרְאֶה כְּאִלּוּ לֹא זוֹ הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ לְשָׁם מֵאַחַר שֶׁחָסְרוּ בָּהּ הַתְּאָרִים הָהֵם, וְנוֹסָף עַל דְּבָרֶיךָ הוּא שֶׁגַּם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִיא. אַךְ בְּדָבָר אֶחָד לֹא מָצָאנוּ כִּדְבָרֶיךָ, כִּי אָמַרְתָּ שֶׁסִּימָן זֶה בָּדוּק וּמְנֻסֶּה שֶׁבְּמָקוֹם שֶׁהָעָם עַז הֵם יוֹשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת, עַל זֶה אָמְרוּ ״אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיּוֹשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלוֹת מְאֹד״, כִּי לְשׁוֹן ״אֶפֶס״ מְשַׁמֵּשׁ כְּמוֹ אַךְ וְרַק.

וְהַבֵּט יָמִין וּרְאֵה כִּי הֵמָּה אָמְרוּ ״עָרִים גְּדוֹלִים וּבְצֻרוֹת מְאֹד״, וּבְפָרָשַׁת דְּבָרִים (א כח) אָמַר מֹשֶׁה שֶׁהַמְרַגְּלִים אָמְרוּ ״עָרִים גְּדֹלוֹת וּבְצֻרוֹת בַּשָּׁמָיִם״, וְלֹא מָצִינוּ שֶׁאָמְרוּ בַּשָּׁמַיִם, אֶלָּא שֶׁמֹּשֶׁה הֵבִין מִדִּבְרֵיהֶם כְּפִירָה בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּי אָמְרוּ ״חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ״, כִּבְיָכוֹל אֲפִלּוּ בַּעַל הַבַּיִת אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא כֵּלָיו מִשָּׁם (סוטה לה.). וְאָמְרוּ שֶׁחֹזֶק זֶה בָּא לָהֶם מִכּוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וּכְסִילֵיהֶם, וְזֶהוּ שֶׁאָמַר ״וּבְצֻרוֹת בַּשָּׁמָיִם״, שֶׁמַּזָּלָם שֶׁבַּשָּׁמַיִם חָזָק מִמֶּנּוּ כִּבְיָכוֹל. וּמִתְּחִלָּה לֹא אָמְרוּ כְּפִירָה זוֹ בְּפֵרוּשׁ, וְאָמְרוּ סְתָם ״בְּצֻרוֹת גְּדֹלוֹת מְאֹד״, וְכַאֲשֶׁר בָּא כָּלֵב וְהִכְחִישׁ דִּבְרֵיהֶם אָמְרוּ הַכְּפִירָה בְּפֵרוּשׁ ״כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ״. וּמִסּוֹף דִּבְרֵיהֶם נִכָּר שֶׁרֹאשׁ דִּבְרֵיהֶם הָיָה גַּם כֵּן כְּפִירָה, וּכְאִלּוּ אָמְרוּ ״וּבְצֻרוֹת בַּשָּׁמָיִם״.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

וַיְסַפְּרוּ לוֹ וְגוֹ׳. דִּקְדֵּק לוֹמַר לוֹ, שֶׁהָיוּ מְיַחֲדִים הַדִּבּוּר בְּיִחוּד אֵלָיו, אֲבָל הַמַּאֲמָר לֹא הָיָה לְמֹשֶׁה לְבַד אֶלָּא לְכָל הָעֵדָה הַשּׁוֹמְעִים, וְהוּא אָמְרוֹ וַיֹּאמְרוּ וְלֹא אָמַר לוֹ.

בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ וְגוֹ׳. פֵּרוּשׁ שֶׁהִגַּעְנוּ שָׁמָּה לְשָׁלוֹם וְלֹא אֵרַע לָהֶם תַּקָּלָה, וְגָמְרוּ אוֹמֶר הַטַּעַם אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ, פֵּרוּשׁ, לְצַד שֶׁעָשִׂינוּ מִצְוַת שְׁלִיחוּתְךָ נִשְׁמַרְנוּ. אוֹ יִרְצוּ לוֹמַר לְצַד שֶׁעָשָׂה לָהֶם לְוָיָה שֶׁשְּׁלָחָם הִיא שֶׁעָמְדָה לָהֶם לָבוֹא אֶל הָאָרֶץ בְּשָׁלוֹם. וְאוּלַי כִּי לָזֶה דִּקְדֵּק לוֹמַר וַיְסַפְּרוּ לוֹ, לוֹמַר שֶׁסִּפְּרוּ דָּבָר הַנּוֹגֵעַ לְמַעֲלַת מֹשֶׁה כִּי זְכוּתוֹ עָמְדָה לָהֶם. וְאָמְרוֹ וַיֹּאמְרוּ הוּא תְּשׁוּבַת הָאָרֶץ מַה שֶׁנּוֹגֵעַ לִכְלָלוּת יִשְׂרָאֵל לָזֶה לֹא אָמַר לוֹ.

וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְגוֹ׳. אָמְרוֹ ״וְגַם״ - לְצַד שֶׁקָּדְמָה הוֹדָעָה בְּמִדָּה טוֹבָה שֶׁנַּעֲשָׂה לָהֶם נֵס בַּהֲלִיכָה, מוֹסִיפִין לְהוֹדוֹת גַּם בְּטוֹבַת הָאָרֶץ כִּי זָבַת חָלָב וְגוֹ׳:

מקור: ספריא · נחלת הכלל