וַיִּ֤חַר לְמֹשֶׁה֙ מְאֹ֔ד וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־יְהֹוָ֔ה אַל־תֵּ֖פֶן אֶל־מִנְחָתָ֑ם לֹ֠א חֲמ֨וֹר אֶחָ֤ד מֵהֶם֙ נָשָׂ֔אתִי וְלֹ֥א הֲרֵעֹ֖תִי אֶת־אַחַ֥ד מֵהֶֽם׃

ויחר למשה מאד. נִצְטַעֵר עַד לִמְאֹד:

אל תפן אל מנחתם. לְפִי פְשׁוּטוֹ הַקְּטֹרֶת שֶׁהֵם מַקְרִיבִין לְפָנֶיךָ מָחָר אַל תֵּפֶן אֲלֵיהֶם; וּמִדְרָשׁוֹ: אָמַר, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חֵלֶק בִתְמִידֵי צִבּוּר, אַף חֶלְקָם לֹא יְקֻבַּל לְפָנֶיךָ לְרָצוֹן, תַּנִּיחֶנּוּ הָאֵשׁ וְלֹא תֹאכְלֶנּוּ (תנחומא):

לא חמור אחד מהם נשאתי. לֹא חֲמוֹרוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם נָטַלְתִּי. אֲפִלּוּ כְּשֶׁהָלַכְתִּי מִמִּדְיָן לְמִצְרַיִם וְהִרְכַּבְתִּי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנַי עַל הַחֲמוֹר, וְהָיָה לִי לִטֹּל אוֹתוֹ הַחֲמוֹר מִשֶּׁלָּהֶם, לֹא נָטַלְתִּי אֶלָּא מִשֶּׁלִּי; וְתַ"אֻ "שְׁחָרִית", לְשׁוֹן אֲרַמִּי כָּךְ נִקְרֵאת אַנְגַּרְיָא שֶׁל מֶלֶךְ "שַׁחֲוָר":

וּתְקֵף לְמשֶׁה לַחֲדָא וַאֲמַר קֳדָם יְיָ לָא תְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קוּרְבַּנְהוֹן לָא חֲמָרָא דְחַד מִנְהוֹן שְׁחָרִית וְלָא אַבְאֵישִׁית יַת חָד מִנְהוֹן

ויחר. זה הדבור כבר פירשתיו כי העולה והמנחה מארכת האף על הרשעים ודתן ואבירם היו אנשים גדולים והקריבו מנחה קודם זה המעשה וזה טעם אל תפן אל מנחתם ופנה אלי כי לא נשאתי חמור אחד מהם:

ופירוש נשאתי ששמתי משא עליו:

ולא הרעתי. בשום דבר:

אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם - לְפִי פְּשׁוּטוֹ הַקְּטֹרֶת שֶׁהֵם מַקְרִיבִים לְפָנֶיךָ לְמָחָר אַל תֵּפֶן אֵלֶיהָ. וּמִדְרָשׁוֹ, אָמַר, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חֵלֶק בִּתְמִידֵי צִבּוּר, חֶלְקָם לֹא יִקְרַב לְפָנֶיךָ לְרָצוֹן. לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר ט״ז:ט״ו). וְאֵינוֹ נָכוֹן בְּעֵינַי שֶׁיִּהְיֶה עַל הַקְּטֹרֶת, לְפִי שֶׁעַל דָּתָן וַאֲבִירָם הוּא אוֹמֵר כֵּן שֶׁחָרָה לוֹ עַל דִּבְרֵיהֶם, וְהֵם לֹא הָיוּ בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים לְהַקְטִיר קְטֹרֶת. אֲבָל פְּשׁוּטוֹ כִּי בַּעֲבוּר שֶׁהָיוּ אֵלֶּה רוֹצִים בַּכְּהֻנָּה לְהַקְרִיב קָרְבָּן, אָמַר מֹשֶׁה: "אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם", אַל תֵּפֶן אֶל קָרְבָּן שֶׁיַּקְרִיבוּ לְפָנֶיךָ וְאֶל תְּפִלָּה שֶׁיִּתְפַּלְּלוּ לְךָ, כִּי כָל הַקָּרְבָּנוֹת גַּם הַתְּפִלָּה יִקָּרְאוּ מִנְחָה בַּכָּתוּב. וְגַם אָמַר אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על במדבר ט״ז:ט״ו) "קֻרְבָּנְהוֹן", אֵיזֶה דָּבָר שֶׁיַּקְרִיבוּ לְפָנֶיךָ:

וְטַעַם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי, אָמַר, מָה שְׂרָרָה אֲנִי מִשְׂתָּרֵר עֲלֵיהֶם, כִּי מֵעוֹלָם לֹא לָקַחְתִּי מֵהֶם אֲפִלּוּ חֲמוֹר אֶחָד לַעֲשׂוֹת צְרָכַי כְּדֶרֶךְ הַמְּלָכִים אוֹ הַשָּׂרִים, כִּי זֶה מִשְׁפַּט הַמְּלוּכָה, דִּכְתִיב: ״וְאֶת חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ״ (שמואל א ח טז). וְזֶה טַעַם שֶׁל אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על במדבר ט״ז:ט״ו) "שַׁחַרִית", שֶׁכָּךְ נִקְרָא אַנְגַּרְיָא שֶׁל מֶלֶךְ שַׁחְוָר (ב״ב מז). הִזְכִּיר הַדָּבָר הַקָּטָן שֶׁבְּדִינֵי מַלְכוּת, וְחָזַר וְאָמַר "וְלֹא הֲרֵעוֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם" לְשׂוּמוֹ בְּמֶרְכַּבְתִּי וּבִמְלַאכְתִּי כַּאֲשֶׁר יָאוֹת לְמֶלֶךְ, אוֹ לְהַטּוֹת דִּינוֹ וּלְבַזּוֹת עַל כְּבוֹדוֹ, כִּי כָּלַל הָרָעוֹת כֻּלָּן:

אל תפן - מן פנה. כמו: ותרב משאת בנימין, מן רבה. אל תֵּפֶן - אל תִּפְנֶה. אל תֶּפֶן - אל תַּפְנֶה.

לא חמור אחד מהם נשאתי - אפילו חמור אחד לא נשאתי מהם כשאר משתוררים על העם. ואם כן למה מפשיעים אותי בשררה?! ואם היה נקוד לא חמור אַחַד מהם (בפת"ח) פתרונו היה חמור של אחד מהם כמו: אַחַד העם, וכמו: את אַחַד מהם.

אל תפן אל מנחתם מה שקלל משה לדתן ולאבירם היינו טעמא שכששלח משה לקרוא להם אמרו לא נעלה לא היתה כונתם לחזור בהם שאפי׳‎ יאמר הקב״‎ה בחרתי באהרן עדיין היו מערערים על הכהונה אבל קרח וחמשים ומאתים איש שקבלו עליהם לקחת איש מחתתו כסבורים היו שלא שלחו הקב״‎ה לאהרן אחיו אלא מדעתו עשה לא רצה לקלל. לא חמור אחד מהם נשאתי מוסב אמדוע תתנשאו.

חמור אחד לפי הנקוד פירוש כמשמעו אבל לפי פירש״‎י היה לו להנקד כמו אחד העם.

נשאתי לשון נטילה כמו ישאו דבלת תאנים וישאם דוד ואנשיו.

ולא הרעתי את אחד מהם על שהלשינוני על הריגת המצרי.

וַיֹּאמֶר אֶל ה׳ אַל תֵּפֶן וְגוֹ׳. הַכַּוָּנָה לְצַד שֶׁרָאָה הַפְלָאַת שִׂנְאַת הָרְשָׁעִים עִמּוֹ, מִזֶּה הִכִּיר הֱיוֹתָם בְּחִינַת הָרַע גָּמוּר אֲשֶׁר טִבְעוֹ לִשְׂנֹא בְּחִינַת הַטּוֹב שִׂנְאַת מָוֶת בְּלֹא סִבָּה, וְלָזֶה אָמַר אֶל ה׳ אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם. וְהַכַּוָּנָה בָּזֶה לְצַד שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין בְּיָדוֹ מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, וּכְבָר קָדַם לָנוּ שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַפֵּחַ שְׂכַר כָּל בְּרִיָּה וּבְרִיָּה וַאֲפִלּוּ שֶׁל רְשָׁעִים, דִּכְתִיב (דברים לב:ד) ״אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל״, וְצֵא וּלְמַד מִשְּׂכַר פְּסִיעוֹתָיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע (סנהדרין צו.), אֲשֶׁר עַל כֵּן חָשׁ מֹשֶׁה שֶׁתַּעֲמֹד לָהֶם אֵיזֶה מִצְוָה שֶׁבְּיָדָם שֶׁהַזְּכוּת תּוֹלָה, לָזֶה בִּקֵּשׁ מֵה׳ וְאָמַר אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם, פֵּרוּשׁ, אֲפִלּוּ זְכוּת שֶׁכְּבָר הִגִּיעָה מִנְחָה לַה׳ לֹא יִפֶן לָהּ וְלֹא יַבִּיט אֵלֶיהָ.

וְאִם תֹּאמַר, אֵיךְ יְבַטֵּל מִדָּתוֹ יִתְבָּרַךְ לָאֲנָשִׁים הָהֵם לְעַוֵּת מִשְׁפָּטָם?

דַּע כִּי הַצַּדִּיקִים יֵשׁ כֹּחַ בָּהֶם לְהַפְקִיעַ זְכוּת הַנִּמְצֵאת לָרְשָׁעִים כְּשֶׁיִּרְאוּ שֶׁהֵם מֻחְלָטִים בָּרַע, וְהוּא סוֹד (שמואל ב כג:ג) ״צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים״, פֵּרוּשׁ, מוֹשֵׁל בְּיִרְאַת ה׳ שֶׁיַּעֲשֶׂה הָאָדָם, אִם יֵרָאֶה בְּעֵינֵיהֶם לְהַפְקִיעַ זְכוּתוֹ מִמֶּנּוּ יֵשׁ כֹּחַ בְּיָדָם, מַה שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּבְיָכוֹל עוֹשֶׂה. וְתִמְצָא בְּדִין שֶׁלְּמַטָּה כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר, שֶׁיְּכוֹלִין בֵּית דִּין לְהַפְקִיר נִכְסֵי אָדָם רָשָׁע, כְּאָמְרָם (גיטין לו:) ״הֶפְקֵר בֵּית דִּין הֶפְקֵר״.

וְאִם תֹּאמַר, לָמָּה לְךָ מֹשֶׁה לְהַפְלִיא עָנְשָׁם שֶׁל אֵלּוּ, וְאִם לְצַד שִׂנְאָתָם אוֹתוֹ, לֹא מִפְּנֵי זֶה יִתְחַיְּבוּ כָּל כָּךְ עֹנֶשׁ. גַּם יֵשׁ לְבַעַל הַדִּין לָחוּשׁ כָּאן וְלוֹמַר, אֵין אָדָם נֶחְשָׁד עַל דָּבָר אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ בּוֹ (מועד קטן יח:), וְאִם אֵין בּוֹ כֻּלּוֹ יֵשׁ בּוֹ מִקְצָתוֹ. לָזֶה אָמַר לִפְנֵי ה׳ טַעַם הַמַּסְפִּיק לְחַיְּבָם, וְהִתְחִיל לְהָסִיר מֵחוּשׁ הַחֲשָׁד וְאָמַר לֹא חֲמוֹר וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ, אֵין לָהֶם מָקוֹם לְחָשְׁדֵנִי מִמֶּנּוּ בִּשְׂרָרָה, שֶׁהֲרֵי דֶּרֶךְ הַמְּלָכִים לָקַחַת צָרְכֵיהֶם מֵהָעָם וּבִפְרָט בְּעִנְיָנִים שֶׁהֵם לְצֹרֶךְ הָעָם, וְהוּא אֲפִלּוּ חֲמוֹר אֶחָד שֶׁהָיָה צָרִיךְ לוֹ לָבוֹא עָלָיו וּלְגָאֳלָם לֹא נָשָׂא, וְאִם כֵּן מִנַּיִן לָהֶם מָקוֹם לְחָשְׁדוֹ בִּשְׂרָרָה.

וְהוֹסִיף לוֹמַר וְלֹא הֲרֵעֹתִי וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ, תֹּאמַר שֶׁיֵּשׁ לָהֶם שִׂנְאָה עִמִּי לְאֵיזוֹ סִבָּה שֶׁגָּרַמְתִּי לָהֶם בְּדָבָר הָרָגִיל בָּעוֹלָם, שֶׁיֶּאֶרְעוּ דְּבָרִים בֵּין בְּנֵי אָדָם שֶׁמֵּהֶם יֻמְשְׁכוּ אֵיבוֹת - לֹא הֲרֵעֹתִי וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ, מִיָּמַי לֹא עָשִׂיתִי לָהֶם רָעָה שֶׁתִּמָּשֵׁךְ לָהֶם שִׂנְאָה עִמִּי מִסִּבָּתָהּ.

וְדִקְדֵּק לוֹמַר אֶת אַחַד מֵהֶם, פֵּרוּשׁ אֲפִלּוּ בְּהַמְשָׁכַת הָרַע מֵאֶחָד מֵהֶם לַחֲבֵרוֹ לֹא סִבַּבְתִּי, כְּמוֹ שֶׁתֹּאמַר לֹא בָּאוּ לְפָנַי לַדִּין וְחִיַּבְתִּי אֶת הַזַּכַּאי אוֹ זִכִּיתִי אֶת הַחַיָּב שֶׁהֵרַע הוּא אֶת אֶחָד מֵהֶם, פֵּרוּשׁ שֶׁכְּשֶׁמְּחַיֵּב מָמוֹן לְאֶחָד לָתֵת לַחֲבֵרוֹ, הָרָעָה נִמְשֶׁכֶת לוֹ מֵחֲבֵרוֹ שֶׁנּוֹטֵל מִמֶּנּוּ מַה שֶׁאֵינוֹ חַיָּב לוֹ, וַאֲפִלּוּ זֶה לֹא עָשָׂה עָלָיו הַשָּׁלוֹם לְצַד שֶׁהָיָה דָּן בִּנְבוּאָה דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (זוהר חלק ב׳ עח.) בְּפָסוּק ״כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי״. מֵעַתָּה אֵין סִבָּה לְשִׂנְאָתָם וַחֲשָׁדָם בְּשׁוּם אֹפֶן, וְאֵין זֶה אֶלָּא לְצַד הֱיוֹתָם חֵלֶק רַע גָּמוּר וְטֶבַע הָרַע לִשְׂנֹא הַטּוֹב שִׂנְאָה עַזָּה טִבְעִית בְּלֹא סִבָּה. מֵעַתָּה כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מִצְוָה לְעָקְרוֹ וּלְהַפְקִיעַ זְכוּתוֹ לְבַל יִפֶן ה׳ לְמִנְחָתָם כִּי בַּאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה. וְסוֹבֵר אֲנִי כִּי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה אֵינָם בִּכְלַל עֲדַת קֹרַח שֶׁנֶּאֱמַר עֲלֵיהֶם (סנהדרין קח.) ״מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל״, שֶׁאֵלּוּ אָבְדָה תִּקְוָתָם שֶׁכֻּלָּן עָנָף הַקְּלִפָּה, כֵּן יֹאבְדוּ כָּל אוֹיְבֵי ה׳.