בְּמִדְבַּר י״ז · כ״ג

וַיְהִ֣י מִֽמׇּחֳרָ֗ת וַיָּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ אֶל־אֹ֣הֶל הָעֵד֔וּת וְהִנֵּ֛ה פָּרַ֥ח מַטֵּֽה־אַהֲרֹ֖ן לְבֵ֣ית לֵוִ֑י וַיֹּ֤צֵֽא פֶ֙רַח֙ וַיָּ֣צֵֽץ צִ֔יץ וַיִּגְמֹ֖ל שְׁקֵדִֽים׃

טקסט הפסוק: מקרא על פי המסורה (ויקיטקסט), רישיון CC BY-SA 3.0

במילים פשוטות

ויהי ממחרת ויבוא משה אל אוהל העדות, והנה פרח מטה אהרן לבית לוי, ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים. רש״י מבאר ש״ציץ״ הוא חנטת הפרי כשהפרח נופל, ו״ויגמול שקדים״ - כשהוכר הפרי הוכר שהם שקדים. אבן עזרא מבאר ש״ויגמול״ מגזרת ״ויגדל הילד ויגמל״. מטה אהרן פורח באורח נס ומצמיח שקדים גמורים - פרח, ציץ ופרי בבת אחת. פריחה מלאה זו, שאין כמותה בטבע, היא האות המכריע שה׳ בחר באהרן לכהונה, ובכך נחתמת המחלוקת.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

ויצא פרח. כְּמַשְׁמָעוֹ:

ציץ. הוּא חֲנָטַת הַפְּרִי כְּשֶׁהַפֶּרַח נוֹפֵל:

ויגמל שקדים. כְּשֶׁהֻכַּר הַפְּרִי הֻכַּר שֶׁהֵן שְׁקֵדִים, לְשׁוֹן "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל" (בראשית כ"א), וְלָשׁוֹן זֶה מָצוּי בִּפְרִי הָאִילָן, כְּמוֹ "וּבֹסֶר גֹּמֵל יִהְיֶה נִצָּה" (ישעיהו י"ח), וְלָמָּה שְׁקֵדִים? הוּא הַפְּרִי הַמְמַהֵר לְהַפְרִיחַ מִכָּל הַפֵּרוֹת, אַף הַמְעוֹרֵר עַל הַכְּהֻנָּה פֻּרְעֲנוּתוֹ מְמַהֶרֶת לָבֹא, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְעֻזִּיָּהוּ "וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ" (דברי הימים ב' כ"ו); תַּרְגּוּמוֹ "וְכָפִית שִׁגְדִּין", כְּמִין אֶשְׁכּוֹל שְׁקֵדִים יַחַד כְּפוּתִים זֶה עַל זֶה:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וַהֲוָה בְּיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וְעַאל משֶׁה לְמַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא וְהָא נְעָא חוּטְרָא דְאַהֲרֹן לְבֵית לְוֵי וְאַפֵּק לַבְלְבִין וְאָנֵץ נֵץ וְכָפֵית שִׁיגְדִין

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

לבית לוי. מטה משרת עצמו ואחר עמו מטה אהרן מטה לבית לוי:

ויגמול. מגזרת ויגדל הילד ויגמל ורבים אמרו בעבור שקדים כי המטה היה ממין האילן ואינה ראיה ודרך דרש כי שקדים כמו כי שוקד אני:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רשב״ם

רבי שמואל בן מאיר · צרפת, המאה ה־12

ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים - נראה לפי הפשט: כשהוציאו משה מצאו שפרח ולא יותר, כדכתיב: והנה פרח מטה אהרן, אבל אחר כן:

ויצץ ציץ - לעיני כל ישראל. ואחרי כן: ויגמל שקדים. שאילו כן היה הענין תחלה, הנה לא היתה נראה לא הפריחה ולא הניצה וגם לא היה לו לכתוב והנה פרח, אלא והנה גמל שקדים מטה אהרן לבית לוי.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

ויצא פרח סימן לפרחי כהונה העתידין לצאת ממנו.

ויצץ ציץ סימן שיצאו ממנו כהנים ששוקדים על עבודתם כדאמרינן כהנים זריזים הם חז״‎ק הא דאמרינן במסכת אבות ואף מטהו של אהרן שקדיה ופרחיה שהן מן הדברים שנבראו בע״‎ש בין השמשות.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

כלי יקר

רבי שלמה אפרים מלונצ׳יץ · המאה ה־16

וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן וְגוֹ׳. רֶמֶז כִּי לֹא לְמַרְאֵה עֵינֵי הָאָדָם יִשְׁפֹּט ה׳, כִּי אִם נִרְאֶה אֶחָד עֵץ יָבֵשׁ בְּלִי לַחְלוּחִית מַיִם תּוֹרָה וְחָכְמָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַפְרִיחוֹ, וְכָךְ בְּהֵפֶךְ, כִּדְמַסִּיק בַּיַּלְקוּט (ביחזקאל יז קח עיי״ש) שֶׁדָּרַשׁ עַל קֹרַח וְאַהֲרֹן פָּסוּק ״הוֹבַשְׁתִּי עֵץ לָח וְהִפְרַחְתִּי עֵץ יָבֵשׁ״ (שם יז כד). וְיָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁמִּשָּׁם נִמְשַׁךְ הַמָּקוֹר שֶׁכָּל מַה שֶּׁהָיָה בַּמִּקְדָּשׁ הָיָה מְלַבְלֵב וְעוֹשֶׂה פֵּרוֹת וַאֲפִילוּ הַזָּהָב שֶׁנִּקְרָא פַּרְוַיִם. ״וַיּוֹצֵא פֶרַח״, זֶה הָיָה סִימָן לְכֹהֲנִים קְטַנִּים שֶׁנִּקְרְאוּ פִּרְחֵי כְּהֻנָּה. ״וַיָּצֵץ צִיץ״, זֶה סִימָן לְכֹהֲנִים גְּדוֹלִים נוֹשְׂאִים צִיץ נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ. ״וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים״, בִּזְכוּת ״וַיָּרָץ אֶל תּוֹךְ הַקָּהָל״ וְגוֹ׳ כְּדֵי לַעֲצֹר הַמַּגֵּפָה, וּבִזְכוּת שֶׁכֹּהֲנִים זְרִיזִים הֵם, כִּגְמוּל יָדוֹ הֵשִׁיב לוֹ לְהַצְמִיחַ שְׁקֵדִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מַשְׁמָעוּת לְשׁוֹן שְׁקִידוּת וּמְהִירוּת, וְזָכָה לַמַּתָּנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ״, וּלְשׁוֹן הִנֵּה מוֹרֶה עַל הַזְּרִיזוּת. וְכֵן פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י פָּרָשַׁת וַיֵּשֶׁב (לז יג) ״וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי״, לְשׁוֹן עֲנָוָה וּזְרִיזוּת. וְרַשִׁ״י פֵּרֵשׁ כָּאן, ״הִנֵּה״ - בְּשִׂמְחָה, כִּדְאִיתָא ״הִנֵּה הוּא יוֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ״ (שמות ד יד). וְטַעֲמוֹ שֶׁל דָּבָר שֶׁכָּל ״הִנֵּה״ לְשׁוֹן זְרִיזוּת הוּא, וְכָל מַה שֶּׁהָאָדָם עוֹשֶׂה בִּזְרִיזוּת וַדַּאי הוּא שָׂמֵחַ בַּעֲשִׂיָּתוֹ. וּכְשֵׁם שֶׁאַהֲרֹן הָיָה שָׂמֵחַ לִקְרַאת מֹשֶׁה אָחִיו הַקָּטָן מִמֶּנּוּ וְלֹא נִתְקַנֵּא בִּשְׂרָרָתוֹ, בִּזְכוּת זֶה נִתַּן לְאַהֲרֹן שְׂרָרַת הַכְּהֻנָּה לְמָשְׁחָה בָהּ בְּשִׂמְחָה, זֶהוּ שֶׁאָמַר: ״וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ״, בִּזְכוּת ״הִנֵּה הוּא יוֹצֵא לִקְרָאתֶךָ״. וּלְמַעְלָה בַּפָּסוּק ״בֹּקֶר וְיוֹדַע ה׳״ שֶׁנָּתַן לוֹ ה׳ הַמַּתָּנוֹת בַּבֹּקֶר בְּפָנִים מְאִירוֹת בְּשִׂמְחָה, כְּמִשְׁפַּט כָּל דָּבָר הַנִּתָּן אֶל הַשּׁוֹאֵל כַּהֹגֶן. וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ (שבת קלט.) שֶׁבִּזְכוּת ״וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ״, זָכָה לְחֹשֶׁן מִשְׁפָּט עַל הַלֵּב, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כה ט): ״יַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט״, כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה פָּרָשַׁת מִשְׁפָּטִים (כא א), וְדֶרֶךְ זֶה עֲנָוָה לוֹ שֶׁשָּׂמַח עַל שְׂרָרַת אָחִיו. וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ (חולין פט.): גָּדוֹל מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טז ח): ״וְנַחְנוּ מָה״, וְכֵן בְּאַהֲרֹן כְּתִיב (במדבר טז יב): ״וְאַהֲרֹן מַה הוּא״, שֶׁהוּא מְחַשֵּׁב אֶת עַצְמוֹ לִבְלִי מָה, כְּאִלּוּ הוּא עֵץ יָבֵשׁ שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם לַחְלוּחִית, עַל כֵּן זָכָה שֶׁפָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן הַיָּבֵשׁ.

וּמַה שֶּׁנָּתְנוּ לוֹ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מַתָּנוֹת, כְּנֶגֶד עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה סְפָרִים, כִּדְאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן (סנהדרין צ:): מִנַּיִן שֶׁאֵין נוֹתְנִים מַתָּנוֹת לְכֹהֵן עַם הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר (דבה״י ב׳ לא ד): ״לָתֵת מְנָת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת ה׳״ וְגוֹ׳. וּבַיַּלְקוּט (יח תשנה עיי״ש) מָנָה עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מַתָּנוֹת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה בַּמִּקְדָּשׁ וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה בַּגְּבוּלִין, רֶמֶז לַדָּבָר ״זֶה יִהְיֶה לְךָ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים״, כְּמִסְפַּר ״זֶה״, דְּהַיְינוּ שְׁנֵים עָשָׂר, יִהְיֶה לְךָ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, דְּהַיְינוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ; ״וְזֶה לְּךָ תְּרוּמַת מַתָּנָם לְכָל תְּנוּפוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, זֶהוּ כְּנֶגֶד שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שֶׁבַּגְּבוּלִין, כִּי אֵין שָׁם מִקְדָּשׁ. וּלְמַעְלָה פָּרָשַׁת נָשֹׂא (ו כג) פֵּרַשְׁנוּ שֶׁיֵּשׁ עוֹד עֲבוֹדַת מַתָּנָה, וְהִיא בִּרְכַּת כֹּהֲנִים ״כֹּה תְבָרֲכוּ״, כִּי בָהּ יִהְיוּ עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ, וְכָאן הִיא רְמוּזָה בְּיִתּוּר לָשׁוֹן ״הִנֵּה״ (יח ח) עוֹלֶה שִׁשִּׁים כְּמִסְפַּר ״שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ״ (שיר ג ז) הָרְמוּזִים בְּבִרְכַּת כֹּהֲנִים, וְשָׁם נֶאֶמְרוּ פָּנִים מְאִירוֹת: ״יָאֵר ה׳ פָּנָיו אֵלֶיךָ״, וְהַיְינוּ ״הִנֵּה״ בְּשִׂמְחָה.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים. רַזַ״ל אָמְרוּ (במדבר רבה יח,כג) טַעַם שְׁקֵדִים - לְהָעִיר שֶׁכָּל הַמְּעַרְעֵר עַל הַכְּהוּנָּה פּוּרְעָנוּתוֹ מְמַהֶרֶת לָבוֹא, עַד כָּאן. וְנִרְאֶה שֶׁהֻכְרְחוּ לוֹמַר כֵּן, שֶׁאֵין רָאוּי לְבַעַל הַנֵּס לְבַקֵּשׁ פְּרִי הַמְּמַהֵר לְהַפְרִיחַ, שֶׁנִּרְאֶה חָס וְשָׁלוֹם הַפְחָתַת הַיְּכוֹלֶת שֶׁמְּבַקֵּשׁ אַחַר פְּרִי שֶׁמְּמַהֵר. לָזֶה אָמְרוּ כִּי יֵשׁ טַעַם בַּדָּבָר שֶׁהֻצְרַךְ לְהַפְרִיחַ שְׁקֵדִים וְלֹא פְּרִי אַחֵר, לוֹמַר שֶׁמְּמַהֵר לִפָּרַע וְכוּ׳, שֶׁזּוּלַת זֶה הָיָה מוֹצִיא חָרוּב.

מקור: ספריא · נחלת הכלל