וְעָבַ֨ד הַלֵּוִ֜י ה֗וּא אֶת־עֲבֹדַת֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהֵ֖ם יִשְׂא֣וּ עֲוֺנָ֑ם חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם וּבְתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א יִנְחֲל֖וּ נַחֲלָֽה׃

הפסוק קובע שהלוי הוא שיעבוד את עבודת אוהל מועד, והם יישאו את עוונם, חוקת עולם, ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה. רש״י מבאר ש״והם ישאו עוונם״ מוסב על הלויים, שעליהם מוטלת האחריות להזהיר את הזרים מלגשת אל הקודש, ואם לא יעשו כן יישאו בעונש. אבן עזרא מבאר ש״ועבד הלוי הוא״ פירושו בעצמו, ומדגיש שהעוון עליהם אם לא ישמרו, וכי המעשר הוא נחלתם תמורת אי-הנחלה בארץ. הפסוק מסכם את מעמד הלויים: הם עובדי המשכן האחראים על שמירתו, נושאים באחריות למניעת חצייה של גבולות הקדושה, ותמורת עבודתם וויתורם על נחלה בארץ הם מקבלים את המעשר. כך משולבים תפקיד, אחריות ופרנסה.