וַיְמָאֵ֣ן ׀ אֱד֗וֹם נְתֹן֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל עֲבֹ֖ר בִּגְבֻל֑וֹ וַיֵּ֥ט יִשְׂרָאֵ֖ל מֵעָלָֽיו׃ {פ}

אדום ממאן לתת לישראל לעבור בגבולו, ויט ישראל מעליו. הרמב״ן מבאר שקיצר הכתוב בעניין זה, שכן מפי הגבורה נצטוו ״ונשמרתם מאד אל תתגרו בם״, כפי שפירש להם משה, ועל פי הדיבור נטו מעליו, שהרי לא יכלו להילחם בו מחמת הציווי האלוהי. הנטייה מעל אדום אינה סימן לחולשה צבאית אלא ציות למצוות ה׳ שלא להתגרות בבני עשיו. כך התורה מלמדת שהימנעות ישראל מן העימות נבעה מרצון עליון, ולא מיראה. סיום הפרשה מכין את המעבר אל המסע הבא, אל הר ההר.