אֶעְבְּרָ֣ה בְאַרְצֶ֗ךָ לֹ֤א נִטֶּה֙ בְּשָׂדֶ֣ה וּבְכֶ֔רֶם לֹ֥א נִשְׁתֶּ֖ה מֵ֣י בְאֵ֑ר בְּדֶ֤רֶךְ הַמֶּ֙לֶךְ֙ נֵלֵ֔ךְ עַ֥ד אֲשֶֽׁר־נַעֲבֹ֖ר גְּבֻלֶֽךָ׃

ישראל מבקש מסיחון: אעברה בארצך, לא ניטה בשדה ובכרם ולא נשתה מי באר, בדרך המלך נלך עד אשר נעבור גבולך. רש״י מבאר שאף על פי שלא נצטוו לפתוח להם בשלום, ביקשו מהם שלום. הבקשה זהה כמעט לבקשה שנשלחה אל אדום: התחייבות שלא לפגוע בשדות ובכרמים, שלא לשתות מן המים, וללכת רק בדרך המלך. אבן עזרא ורש״י מדגישים את גישת השלום של ישראל. אונקלוס מתרגם ״לא ניטה בשדה ובכרם״ - ״לא נסטי בחקל ובכרם״. הצעת המעבר בשלום, אף כלפי סיחון האמורי, מלמדת שישראל העדיפו תמיד את דרך הפיוס, ורק לאחר הסירוב וההתקפה יצאו למלחמה.