וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֔ה עַל־מָ֗ה הִכִּ֙יתָ֙ אֶת־אֲתֹ֣נְךָ֔ זֶ֖ה שָׁל֣וֹשׁ רְגָלִ֑ים הִנֵּ֤ה אָנֹכִי֙ יָצָ֣אתִי לְשָׂטָ֔ן כִּֽי־יָרַ֥ט הַדֶּ֖רֶךְ לְנֶגְדִּֽי׃

כי ירט הדרך לנגדי. רַבּוֹתֵינוּ חַכְמֵי הַמִּשְׁנָה דְּרָשׁוּהוּ נוֹטָרִיקוֹן - יָרְאָה, רָאֲתָה, נָטְתָה בִּשְׁבִיל שֶׁהַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי (שבת קכ"ה), כְּלוֹמַר לְקִנְאָתִי וּלְהַקְנִיטֵנִי; וּלְפִי מַשְׁמָעוֹ כִּי חָרַד הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי, לְשׁוֹן רֶטֶט - כִּי רָאִיתִי בַעַל הַדֶּרֶךְ שֶׁחָרַד וּמִהֵר הַדֶּרֶךְ שֶׁהוּא לְכַעְסִי וּלְהַמְרוֹתִי, וּמִקְרָא קָצָר הוּא, כְּמוֹ "וַתְּכַל דָּוִד" (שמואל ב י"ג); לִישָׁנָא אַחֲרִינָא יָרַט לְשׁוֹן רָצוֹן, וְכֵן "עַל יְדֵי רְשָׁעִים יִרְטֵנִי" (איוב ט"ז) - מְפַיֵּס וּמְנַחֵם אוֹתִי עַל יְדֵי רְשָׁעִים שֶׁאֵינָן אֶלָּא מַקְנִיטִים:

וַאֲמַר לֵיהּ מַלְאָכָא דַיְיָ עַל מָה מָחִיתָא יַת אֲתָּנָךְ דְנַן תְּלַת זִמְנִין הָא אֲנָא נְפָקִית לְמִשְׂטַן אֲרֵי גְלֵי קֳדָמַי דְאַתְּ רָעֵי לְמֵיזַל בְּאוֹרְחָא לְקִבְּלִי

כי ירט. הטעם עוות וכן על ידי רשעים ירטני שהוא מן רטה שאילו היה מן ירט היה ראוי להיות כמו יעטני ואם הם שני שרשים וכמוהו מעיל צדקה יעטני שהוא על משקל אשר יעצני כמו עוטה אור:

כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי - כִּי הַהוֹלֵךְ יָרַט דַּרְכּוֹ וְעִוֵּת אוֹתָהּ לְנֶגֶד עֵינַי, כִּי אָנֹכִי הַיּוֹדֵעַ וָעֵד. אוֹ לְנֶגְדִּי - שֶׁיָּרַט הַדֶּרֶךְ לַעֲשׂוֹת כְּנֶגֶד רְצוֹנִי, כְּדִבְרֵי אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על במדבר כ״ב:ל״ב), כְּמוֹ ״כִּי הִכְעִיסוּ לְנֶגֶד הַבּוֹנִים״ (נחמיה ג לז). יָרַט לְשׁוֹן עִוּוּת, וְכֵן ״וְעַל יְדֵי רְשָׁעִים יִרְטֵנִי״ (איוב טז יא) - יְעַוֵּת אוֹתִי. וְהָעִנְיָן כַּאֲשֶׁר פֵּרַשְׁתִּי (רמב״ן על במדבר כ״ב:כ׳), כִּי הַהֲלִיכָה הָיָה בָּהּ רְשׁוּת מֵאֵת ה' הַנִּכְבָּד, אֲבָל בִּלְעָם עִוֵּת אוֹתָהּ בְּלֶכְתּוֹ עִמָּהֶם עַל דַּעְתָּם שֶׁיְּקַלֵּל אֶת הָעָם:

כי ירט הדרך לנגדי, כי לשון אפי׳‎ כמו כי מנשה הבכור רפאה נפשי כי חטאתי לך.

ירט לשון סגירה כמו יסגירנו אל אל עויל וע״‎י רשעים ירטני. כך הפי׳‎ הנה אנכי יצאתי לשטן לך ואפי׳‎ היה הדרך סגור לנגדי.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו וְגוֹ׳ עַל מָה וְגוֹ׳ הִנֵּה וְגוֹ׳. צָרִיךְ לָדַעַת מַה טַעֲנָה הִיא זֹאת ״עַל מָה״ וְגוֹ׳ - עַל עֲסָקֶיהָ רָעִים! עוֹד מַה טַעֲנָה בְּמַאֲמַר ״הִנֵּה אָנֹכִי״ כֵּיוָן שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ, כְּמוֹ שֶׁהֵעִיד הַכָּתוּב ״וַיְגַל ה׳ אֶת עֵינֵי בִלְעָם״, הָא לָמַדְתָּ שֶׁסְּתוּמִים הָיוּ עַד עַתָּה. וְאוּלַי שֶׁנִּתְכַּוֵּן ה׳ לְהַשְׁפִּיל גְּאוֹנוֹ כְּדֵי שֶׁיּוֹדֶה בְּפִיו וְיֹאמַר כִּי הָאָתוֹן רָאֲתָה הַמַּלְאָךְ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וְהוּא לֹא רָאָה, וּמִזֶּה יִתְגַּלֶּה גַּם כֵּן הַפְלָגַת מִעוּט הַשָּׂגָתוֹ בַּנִּסְתָּרוֹת. לָזֶה אָמַר לוֹ ״עַל מָה״ וְגָמַר אוֹמֶר הִנֵּה אָנֹכִי וְגוֹ׳ וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן. כָּאן תָּחַב חֵץ בְּלִבּוֹ, שֶׁנִּתְחַיֵּב לוֹמַר בְּפִיו כִּי עֵינַיִם לוֹ וְלֹא יִרְאֶה כְּמוֹ שֶׁרָאֲתָה הָאָתוֹן, כְּאָמְרוֹ ״לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי״, וְזֶה הָיָה תַּכְלִית הַכַּוָּנָה בִּדְבַר הַמַּלְאָךְ.

עוֹד נִתְכַּוֵּן בָּזֶה לְהָעִירוֹ מַה שֶׁגָּרְמָה לוֹ הֲלִיכָה זוֹ, עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין קו.) בִּלְעָם מִתְּחִלָּה נִזְקַק לְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וּכְשֶׁנִּזְדַּוֵּג לְבָלָק נִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ וְנִקְרָא קוֹסֵם (יהושע יג:כב), וְהוּא מַה שֶׁהֱעִירוֹ בְּמַה שֶׁלֹּא יָדַע הַמַּלְאָךְ הָעוֹמֵד לְפָנָיו, מַה שֶׁלֹּא הָיָה כֵן קוֹדֶם לָכֵן שֶׁהָיָה רוֹאֶה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ. וְטַעַם יְצִיאַת הַמַּלְאָךְ לְנֶגְדּוֹ, הוֹדִיעוֹ בְּמַאֲמַר כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ ׳יָרַט הַדֶּרֶךְ׳ כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַמְבַּ״ן, וּפֵרוּשׁ ׳הַדֶּרֶךְ׳ - דַּרְכּוֹ שֶׁל בִּלְעָם שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ עָלָיו.