וַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ אֶל־בָּלָ֔ק בְּנֵה־לִ֥י בָזֶ֖ה שִׁבְעָ֣ה מִזְבְּחֹ֑ת וְהָכֵ֥ן לִי֙ בָּזֶ֔ה שִׁבְעָ֥ה פָרִ֖ים וְשִׁבְעָ֥ה אֵילִֽם׃

בלעם מבקש מבלק לבנות שבעה מזבחות ולהכין שבעה פרים ושבעה אילים, בדומה לפתיחת הפרק. אונקלוס מתרגם כפשוטו את בקשת בלעם לבנות שבעה מזבחות ולהכין שבעה פרים ושבעה אילים. הפסוק חוזר כמעט מילה במילה על בקשת בלעם בתחילת הפרק, ומלמד על טקס הקורבנות המחודש במקום החדש. החזרה על אותה בקשה מדגישה את הדפוס הקבוע של ניסיונות הקללה: בכל מקום חדש נבנים שוב שבעה מזבחות ומוקרבים שוב פר ואיל בכל אחד. עצם השחזור המדוקדק ממחיש את עקשנותם של בלק ובלעם, החוזרים על אותו טקס בתקווה שהפעם יצליח. אך הקורא כבר יודע שכל הקורבנות והמזבחות לא הועילו קודם, ולא יועילו גם עתה, שכן התוצאה תלויה ברצון ה׳ ולא בטקס, וה׳ גזר לברך את ישראל.