בְּמִדְבַּר כ״ג · ד׳

וַיִּקָּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל־בִּלְעָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו אֶת־שִׁבְעַ֤ת הַֽמִּזְבְּחֹת֙ עָרַ֔כְתִּי וָאַ֛עַל פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ׃

במילים פשוטות

ה׳ נקרה אל בלעם, ובלעם מתפאר לפניו שערך שבעה מזבחות והעלה פר ואיל בכל אחד. רש״י מבאר ש״ויקר״ הוא לשון עראי, לשון גנאי וטומאה, כלומר ה׳ נגלה אל בלעם בקושי ובביזיון, ולא היה נגלה אליו ביום אלא כדי להראות את חיבתם של ישראל. אבן עזרא מבאר ש״ואעל פר ואיל במזבח״ נאמר בציווי - כלומר בלעם מדגיש שעשה כמצווה. הפסוק ממשיך להעמיד את בלעם באור שלילי: ההתגלות אליו היא ארעית ונחותה, לשון ״ויקר״ המבטאת מקריות ואף גנאי. בלעם, מצדו, מנסה להציג את קורבנותיו כזכות שתטה את ה׳ לרצונו. אך עצם ההתגלות באה דווקא לטובת ישראל, להראות עד כמה הם חביבים לפני ה׳, שלמענם הוא נגלה אף אל נביא כבלעם.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

ויקר. לְשׁוֹן עֲרַאי, לְשׁוֹן גְּנַאי, לְשׁוֹן טֻמְאַת קֶרִי, כְּלוֹמַר בְּקֹשִׁי וּבְבִזָּיוֹן, וְלֹא הָיָה נִגְלֶה אֵלָיו בַּיּוֹם אֶלָּא בִּשְׁבִיל לְהַרְאוֹת חִבָּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל (בראשית רבה נ"ב):

את שבעת המזבחת. שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת עָרַכְתִּי אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת, אָמַר לְפָנָיו אֲבוֹתֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ בָּנוּ לְפָנֶיךָ שִׁבְעָה מִזְבְּחוֹת וַאֲנִי עָרַכְתִּי כְּנֶגֶד כֻּלָּן, אַבְרָהָם בָּנָה אַרְבָּעָה - "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו" (בראשית י"ב), "וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה" וְגוֹ' (שם), "וַיֶּאֱהַל אַבְרָהָם" וְגוֹ' (שם י"ג), וְאֶחָד בְּהַר הַמּוֹרִיָּה; וְיִצְחָק בָּנָה אֶחָד - "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ" וְגוֹ' (שם כ"ו), וְיַעֲקֹב בָּנָה שְׁתַּיִם, אֶחָד בִּשְׁכֶם וְאֶחָד בְּבֵית אֵל:

ואעל פר ואיל במזבח. וְאַבְרָהָם לֹא הֶעֱלָה אֶלָּא אַיִל אֶחָד (תנחומא צו):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וְעָרַע מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ לְוַת בִּלְעָם וַאֲמַר לֵיהּ יַת שַׁבְעָא מַדְבְּחִין סְדָרִית וְאַסֵקִית תּוֹר וּדְכַר עַל כָּל מַדְבְּחָא

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

ואעל פר ואיל במזבח. בצווי:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רמב״ן

רבי משה בן נחמן · ספרד, המאה ה־13

וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם - בַּעֲבוּר שֶׁלֹּא הָיָה הָאִישׁ הַזֶּה מַגִּיעַ לְמַעֲלַת הַנְּבוּאָה, עַל כֵּן יֹאמַר בּוֹ כַּלָּשׁוֹן הַזֶּה, כִּי עַתָּה בָּא אֵלָיו דִּבּוּר הַשֵּׁם דֶּרֶךְ מִקְרֶה לִכְבוֹד יִשְׂרָאֵל. וּלְכָךְ אָמַר בּוֹ ״וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם״ (במדבר כ״ב:כ׳), כִּי הַלָּשׁוֹן הַזֶּה לֹא יֵאָמֵר בַּנְּבִיאִים רַק בְּמִי שֶׁלֹּא בָּא בַּמַּדְרֵגָה הַהִיא. וְכֵן ״וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ״ (בראשית כ ג), ״וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן״ (שם לא כד). וְאֶפְשָׁר שֶׁפֵּרוּשׁוֹ בִּיאַת הָרָצוֹן בְּדִבּוּר מִן הָעֶלְיוֹן אֶל הַשְּׂכָלִים אֲשֶׁר יַחֲלִימוּ, כִּי גַּם בִּלְעָם בַּיּוֹם נוֹפֵל וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עָלָיו וּגְלוּי עֵינָיִם:

וְטַעַם וַיִּקָּר אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֵלָיו, כִּי כַּאֲשֶׁר קָרָה לְבִלְעָם כַּמִּקְרִים אֲשֶׁר יִקְרוּ לְאַנְשֵׁי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ בְּהִתְבּוֹדְדָם, שֶׁחָלַף רוּחַ עַל פָּנָיו, תְּסַמֵּר שַׂעֲרַת בְּשָׂרוֹ, פַּחַד קְרָאָתְהוּ וּרְעָדָה וְרֹב עַצְמוֹתָיו הִפְחִיד, וְהוֹדוֹ נֶהְפַּךְ עָלָיו לְמַשְׁחִית, וְהוּא נוֹפֵל עַל פָּנָיו אָרְצָה, אָז אָמַר: ״אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחוֹת עָרַכְתִּי״, וְהוּא דֶּרֶךְ תְּפִלָּה כַּאֲשֶׁר פֵּרַשְׁתִּי (רמב״ן על במדבר כ״ג:א׳), וְהַשֵּׁם לֹא שָׁמַע אֵלָיו עַל כַּוָּנָתוֹ וְאָמַר לוֹ: ״כֹּה תְדַבֵּר״:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

ויקר אלקים הקוף בפת״‎ח (בקמ״‎ץ) ולשון מקרה דוגמא וירא שהוא כמו ויראה.

מקור: ספריא · נחלת הכלל