וּבַחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר י֛וֹם לַחֹ֥דֶשׁ הַזֶּ֖ה חָ֑ג שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים מַצּ֖וֹת יֵאָכֵֽל׃

ה' ממשיך: ובחמישה עשר יום לחודש הזה חג, שבעת ימים מצות ייאכל. תרגום אונקלוס מתרגם את הכתוב כפשוטו. אור החיים מבאר שתיבת ״הזה״ מיותרת, ודרשו חכמים למעט סוכות ממצה, כלומר שחג הסוכות אינו טעון אכילת מצה, וכבר ביאר זאת בפרשת תזריע. הפסוק קובע את חג המצות בחמישה עשר בניסן, שבעת ימים של אכילת מצות. הביאור מלמד שהמילה ״הזה״ אינה מיותרת אלא באה למעט את חג הסוכות מחובת אכילת מצה, שהיא ייחודית לחג הפסח. כך מבליט הפסוק את החובה המיוחדת של אכילת מצות בשבעת ימי חג המצות, ומכין את הרקע לפירוט מוספי החג. הדרשה מן המילה ״הזה״ ממחישה כיצד כל מילה בתורה נושאת משמעות הלכתית, וכיצד המסורת שבעל פה מדייקת מן הכתוב את פרטי המצוות.