וּבְיוֹם֙ הַשַּׁבָּ֔ת שְׁנֵֽי־כְבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה תְּמִימִ֑ם וּשְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֧לֶת מִנְחָ֛ה בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן וְנִסְכּֽוֹ׃

וּבְיוֹמָא דְשַׁבַּתָּא תְּרֵין אִימְרִין בְּנֵי שְׁנָא שַׁלְמִין וּתְרֵין עִשְׂרוֹנִין סוּלְתָּא דְמִנְחָתָא דְפִילָא בִּמְשַׁח וְנִסְכֵּיהּ

וביום השבת בכל הקרבנות כתיב ביה הקרבה או עשיה ובשבת הואיל ונאסרה בה מלאכה מפני כבודה לא נאמר בקרבנותיה הקרבה ועשיה כאלו אין מלאכה נעשית בהם.

שני כבשים לא הטריח הקב״‎ה במוסף של שבת יותר מדאי אלא המוסף שוה לתמיד. ולא נאמר בה חטאת כמו בשאר מוספין מפני כבוד השבת שאין לשחוט בשבת דבר הנאכל לשום אדם, אלא כל הקרבתו לגבוה ועליו יסדו רצית קרבנותיה. ואע״‎ג דמוספי חטאת קרבין בה כגון בשבת דר״‎ח ושבת דיו״‎ט מ״‎מ במוסף שבת דעלמא עבד רחמנא היכרא.

ונסכו קאי אנסכי יין.

וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים וְגוֹ׳. טַעַם שֶׁמּוּסַף שַׁבָּת הוּא מוּעָט מִכָּל מוּסְפֵי רֹאשׁ חֹדֶשׁ וּמוּסְפֵי יוֹם טוֹב וְהַמּוֹעֲדִים, הוּא סוֹד לֶחֶם מִשְׁנֶה, וְלָזֶה מוּסָפָיו שְׁנֵי כְּבָשִׂים עַל שְׁנֵי כִּבְשֵׂי תָמִיד, וְסוֹד הַשְּׁבִיעִיּוֹת רָמוּז בַּיּוֹם עַצְמוֹ כִּי הוּא שְׁבִיעִי, מַה שֶׁאֵין הַשְּׁבִיעִיּוּת מְסֻיָּם לֹא בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ וְלֹא בִּשְׁאָר יָמִים טוֹבִים, וַהֲגַם שֶׁיֵּשׁ שְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח, אֵין הַשְּׁבִיעִיּוּת קָבוּעַ בּוֹ כְּיוֹם הַשַּׁבָּת, וְהָבֵן: