מִנְחָתָ֣ם וְנִסְכֵּיהֶ֗ם לַפָּ֨ר לָאַ֧יִל וְלַכְּבָשִׂ֛ים בְּמִסְפָּרָ֖ם כַּמִּשְׁפָּֽט׃

הפסוק קובע שמנחות ונסכי שמיני עצרת יהיו לפר, לאיל ולכבשים במספרם כמשפט. אונקלוס מתרגם כפשוטו שהמנחות והנסכים לפר, לאיל ולכבשים כראוי. הפסוק חוזר על הכלל שכמות המנחות והנסכים נקבעת לפי מספר הבהמות, ״כמשפט״. מכיוון שבשמיני עצרת הקורבנות מעטים - פר אחד ואיל אחד - גם כמות המנחות והנסכים קטנה בהתאם, אך שיעור המנחה לכל בהמה נותר קבוע כבשאר המועדים. הפסוק ממשיך את המבנה החוזר של פירוט הקורבנות: לאחר מניין הבהמות באה קביעת המנחות והנסכים ההולמים את מספרן. אף שמוסף שמיני עצרת שונה בהיקפו מימי החג, נשמר בו אותו יחס קבוע בין הקורבן למנחתו ולנסכו. כך מבטא הפסוק את עקביות דיני המוסף בכל המועדים, גם ביום זה שקורבנותיו מעטים. השמירה על השיעורים הקבועים מדגישה את הדיוק וההקפדה בעבודת המקדש בכל מועד, ללא תלות במספר הקורבנות.