וַיְהִי֩ כׇל־בְּכ֨וֹר זָכָ֜ר בְּמִסְפַּ֥ר שֵׁמֹ֛ת מִבֶּן־חֹ֥דֶשׁ וָמַ֖עְלָה לִפְקֻדֵיהֶ֑ם שְׁנַ֤יִם וְעֶשְׂרִים֙ אֶ֔לֶף שְׁלֹשָׁ֥ה וְשִׁבְעִ֖ים וּמָאתָֽיִם׃ {פ}

הפסוק מוסר את מספר הבכורות: ויהי כל בכור זכר במספר שמות מבן חודש ומעלה לפקודיהם, שניים ועשרים אלף שלושה ושבעים ומאתיים. לפי פשט הכתוב זהו מספר כל בכורי ישראל מגיל חודש ומעלה, והוא עולה על מספר הלווים, שהיה עשרים ושניים אלף, בשלוש מאות שבעים ושלושה. עודף זה יטופל בפסוקים הבאים באמצעות פדיון בכסף. התורה מוסרת את המספר המדויק כדי לאפשר את ההשוואה בין הבכורות ללווים ולקבוע כמה בכורות נותרו ללא לוי שיבוא תחתם. אין בפסוק פרשנות נוספת מעבר למסירת המספר, והוא נקודת המפתח בחשבון הפדיון: ההפרש בין מספר הבכורות למספר הלווים הוא שיקבע את סכום הכסף שיש לשלם לכהנים.