וְשָׁמַ֤ע אִישָׁהּ֙ וְהֶחֱרִ֣שׁ לָ֔הּ לֹ֥א הֵנִ֖יא אֹתָ֑הּ וְקָ֙מוּ֙ כׇּל־נְדָרֶ֔יהָ וְכׇל־אִסָּ֛ר אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָקֽוּם׃

הפסוק קובע שאם שמע בעלה והחריש לה, לא הניא אותה, קמו כל נדריה וכל איסר אשר אסרה על נפשה יקום. אונקלוס מתרגם כפשוטו שאם ישתוק לה בעלה ולא יניא אותה יקומו כל נדריה. הפסוק קובע לגבי הנשואה את דין השתיקה, בדומה לדיני האב והארוסה: אם הבעל שמע את הנדר, החריש ולא הניא, שתיקתו מקיימת את הנדר, וכל נדריה חלים. הפסוק ממשיך את דיני הנשואה ומלמד שהבעל מקיים את נדרי אשתו בשתיקתו ביום שמעו. השתיקה מבטאת הסכמה שקטה המחילה את הנדר במלואו. כך נשמר העיקרון החוזר בכל דיני הנדרים: אי-תגובה נחשבת לקיום. הפסוק מדגיש שכוח הבעל להפר את נדרי אשתו הנשואה מותנה בתגובה פעילה ביום השמיעה, ואילו שתיקתו מקיימת אותם. בשונה מן הארוסה, הנתונה לסמכות משותפת של האב והבעל, הנשואה נתונה לסמכות הבעל בלבד. הפסוק מכין את דין ההפרה של הבעל שיתבאר בפסוק הבא, המשלים את מערכת דיני הנשואה.