אֵ֣לֶּה הַֽחֻקִּ֗ים אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה יְהֹוָה֙ אֶת־מֹשֶׁ֔ה בֵּ֥ין אִ֖ישׁ לְאִשְׁתּ֑וֹ בֵּֽין־אָ֣ב לְבִתּ֔וֹ בִּנְעֻרֶ֖יהָ בֵּ֥ית אָבִֽיהָ׃ {פ}

הפסוק חותם את פרשת הנדרים: אלה החוקים אשר ציווה ה׳ את משה, בין איש לאשתו, בין אב לבתו בנעוריה בית אביה. אונקלוס מתרגם כפשוטו את סיכום החוקים. אבן עזרא מבאר ש״בין איש לאשתו״ מדובר כשהיא בוגרת, ו״בין אב לבתו״ אם איננה בוגרת, ולכן נאמר ״בנעוריה״. הפסוק מסכם את כל דיני הנדרים ומגדיר את שלושת היחסים העיקריים שבהם עוסקת הפרשה: יחסי איש ואשתו, ויחסי אב ובתו בנעוריה. אבן עזרא מבחין בין המקרים לפי גיל האישה - הבוגרת ברשות בעלה, ושאינה בוגרת ברשות אביה. הפסוק חותם את הפרשה בהבהרת המסגרת הכללית: כוח ההפרה נתון לאב על בתו הנערה, ולבעל על אשתו. ״בנעוריה בית אביה״ מדגיש שסמכות האב מוגבלת לתקופת הנעורים בלבד. כך מסוכמת מערכת דיני הנדרים לפי מעמדה המשפחתי של האישה. הפסוק מבליט שההלכות הללו הן חוקים מאת ה׳, ומדגיש את האיזון בין קדושת הנדר וחובת קיומו לבין סמכות ההפרה הנתונה לאב ולבעל בתנאים מוגדרים.