בְּמִדְבַּר ל׳ · ב׳

וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־רָאשֵׁ֣י הַמַּטּ֔וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהֹוָֽה׃

במילים פשוטות

משה מדבר אל ראשי המטות לבני ישראל: זה הדבר אשר ציווה ה׳. רש״י מבאר שמשה חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחילה ואחר כך את כל בני ישראל, ומביא ראיה שאף שאר הדיברות נאמרו כך, שנאמר ״וישובו אליו אהרן וכל הנשיאים בעדה״. אבן עזרא מבאר שלדעתו פרשה זו הייתה אחר מלחמת מדין, ומביא ראיה שבני גד באו אל משה ואל אלעזר ואל נשיאי העדה. הפסוק פותח את פרשת הנדרים בפנייה מיוחדת אל ראשי השבטים. רש״י לומד מכאן דרך כלל בלימוד התורה: הנשיאים למדו תחילה, ואחר כך שאר העם. אבן עזרא עוסק בסדר הזמנים של הפרשה. הביטוי ״זה הדבר״ מבטא דיוק מיוחד בהלכות אלו, כפי שדרשו חכמים. הפסוק מכין את מסירת דיני הנדרים, ומדגיש את מעמדם של ראשי המטות כמקבלים הראשונים של ההוראה. פתיחה זו מלמדת על סדר מסירת התורה בישראל ועל כבוד הנשיאים כמנהיגי העם.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

ראשי המטות. חָלַק כָּבוֹד לַנְּשִׂיאִים לְלַמְּדָם תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וּמִנַּיִן שֶׁאַף שְׁאָר הַדִּבְּרוֹת כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר (שמות ל"ד) "וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן וְכָל הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם, וְאַחֲרֵי כֵן נִגְּשׁוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". וּמָה רָאָה לְאָמְרָהּ כָּאן? לִמֵּד שֶׁהֲפָרַת נְדָרִים בְּיָחִיד מֻמְחֶה, וְאִם אֵין יָחִיד מֻמְחֶה, מֵפֵר בִּשְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת; אוֹ יָכוֹל שֶׁלֹּא אָמַר מֹשֶׁה פָרָשָׁה זוֹ אֶלָּא לַנְּשִׂיאִים בִּלְבַד? נֶאֱמַר כָּאן "זֶה הַדָּבָר" וְנֶאֱמַר בִּשְׁחוּטֵי חוּץ (ויקרא י"ז) "זֶה הַדָּבָר", מַה לְּהַלָּן נֶאֶמְרָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - שֶׁנֶּאֱמַר "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן" וְגוֹ' - אַף זוֹ נֶאֶמְרָה לְכֻלָּן (ספרי; נדרים ע"ח):

זה הדבר. מֹשֶׁה נִתְנַבֵּא בְּ"כֹה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה" (שמות י"א) וְהַנְּבִיאִים נִתְנַבְּאוּ בְּ"כֹה אָמַר ה'", מוּסָף עֲלֵיהֶם מֹשֶׁה שֶׁנִּתְנַבֵּא בִּלְשׁוֹן "זֶה הַדָּבָר". דָּ"אַ - זה הדבר מִעוּט הוּא, לוֹמַר שֶׁהֶחָכָם בִּלְשׁוֹן הַתָּרָה, וּבַעַל בִּלְשׁוֹן הֲפָרָה, כִּלְשׁוֹן הַכָּתוּב כָּאן, וְאִם חִלְּפוּ - אֵין מֻתָּר וְאֵין מוּפָר (ספרי; נדרים ע"ז):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וּמַלִיל משֶׁה עִם רֵישֵׁי שִׁבְטַּיָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר דֵין פִּתְגָמָא דִי פַקֵיד יְיָ

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

ראשי המטות. לפי דעתי שזאת הפרשה היתה אחר מלחמת מדין ע"כ היא אחריה כמו ותדבר מרים ואהרן במשה אחר ויהיו בחצרות כאשר פירשתי והכ' אמר שבאו בני גד אל משה ואל אלעזר ואל נשיאי העדה ודברו דבריהם ואחרי כן כתוב ויצו להם משה את אלעזר הכהן ואת יהושע בן נון ואת ראשי אבות המטות הם נשיאי העדה הנזכרים ובעבור שאמר משה לבני גד ולבני ראובן והיוצא מפיכם תעשו ע"כ כתוב וידבר משה אל ראשי המטות ושם כתוב ככל היוצא מפיו יעשה:

לבני ישראל. שיאמרו כן לבני ישראל:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רמב״ן

רבי משה בן נחמן · ספרד, המאה ה־13

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת - לֹא הִקְדִּים הַכָּתוּב לֵאמֹר בְּכָאן ״וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר דַּבֵּר אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'״ כְּמוֹ שֶׁאָמַר בְּפָרָשַׁת שְׁחוּטֵי חוּץ (ויקרא י״ז:ב') וּבִשְׁאָר פָּרָשִׁיּוֹת, אֲבָל הִזְכִּיר זֶה בְּסוֹף הַפָּרָשָׁה שֶׁאָמַר ״אֵלֶּה הַחֻקִּים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה״ (במדבר ל':י״ז). וּבְפָרָשַׁת "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי" נֶאֱמַר ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ״ (ויקרא ט':ו'), וְלֹא הִזְכִּיר הַצַּוָּאָה כְּלָל. וְכֵן בְּפָרָשַׁת הַמָּן ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ״ וְגוֹ' (שמות ט״ז:ל״ב). וְ"רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" הֵם נְשִׂיאֵי הַדְּגָלִים שֶׁהֶעֱמִידוּ אוֹתָם הַמַּטּוֹת עַל דִּגְלֵיהֶם אַחַר שֶׁמֵּתוּ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב וַחֲבֵרָיו. וְאֶפְשָׁר שֶׁהָיוּ הַנִּזְכָּרִים בְּפָרָשַׁת הַנַּחֲלָה ״אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִנְחֲלוּ לָכֶם אֶת הָאָרֶץ״ (במדבר ל״ד:י״ז), אוֹ שֶׁהָיוּ אֲחֵרִים, כִּי שָׁם יְדַבֵּר הַכָּתוּב עַל הֶעָתִיד, כִּי בְּעֵת חִלּוּק הָאָרֶץ יִהְיוּ הַנִּזְכָּרִים חַיִּים וְיַעַמְדוּ עֲלֵיהֶם. וְטַעַם ״וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת״, כִּי אֵין צֹרֶךְ לְלַמֵּד לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁהָאָב וְהַבַּעַל יְכוֹלִין לְהָפֵר נִדְרֵי עִנּוּי נֶפֶשׁ, וְאוּלַי צָרִיךְ לְהַעֲלִים אֵלֶּה הַחֻקִּים מֵהֶם שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בַּנְּדָרִים, אֲבָל לְחַכְמֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיהֶם לִמֵּד הַמִּשְׁפָּט. וְיִרְמֹז עוֹד לְמִדְרַשׁ רַבּוֹתֵינוּ (נדרים ע״ח) כִּי לְרָאשֵׁי הַמַּטּוֹת יָד וָשֵׁם בַּנְּדָרִים יוֹתֵר מִשְּׁאָר הָעָם, שֶׁיָּחִיד מֻמְחֶה מַתִּיר הַנֶּדֶר. וְהִנֵּה הֶתֵּר הַנְּדָרִים לֹא נִתְפָּרֵשׁ בַּתּוֹרָה, אֲבָל הוּא הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. תְּלָאוֹ הַכָּתוּב בְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (חגיגה י'): הֶתֵּר נְדָרִים פּוֹרְחִין בָּאֲוִיר וְאֵין לָהֶם עַל מַה שֶׁיִּסְמֹכוּ, אֶלָּא שֶׁרָמַז לוֹ הַכָּתוּב ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ״ (במדבר ל':ג'), כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא אָמַר ״לֹא יַעֲבֹר עַל דְּבָרוֹ״, אֲבָל צִוָּה שֶׁלֹּא יְחַלֵּל דְּבָרוֹ, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בַּנֶּדֶר חִלּוּל, כִּי בְּבוֹאוֹ לְבֵית דִּין וְיִמְצְאוּ לוֹ פֶּתַח וְנִחַם עָלָיו וְהֵם יִמְחֲלוּ לוֹ, אֵינֶנּוּ מְחַלֵּל אוֹתוֹ. וְהַטַּעַם בָּזֶה כַּאֲשֶׁר אָמַרְתִּי, שֶׁעָשָׂה הֶתֵּר הַנֶּדֶר וְהַשְּׁבוּעָה כְּסִתְרֵי הַתּוֹרָה, שֶׁלֹּא יֵאָמְרוּ אֶלָּא לָרְאוּיִים לָהֶם וְיִכָּתְבוּ בִּרְמִיזָה. וּבָאָה הַפָּרָשָׁה הַזֹּאת בְּכָאן מִפְּנֵי שֶׁהִזְכִּיר נִדְרֵי גָבוֹהַּ, "לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם וְנִדְבוֹתֵיכֶם לְעוֹלוֹתֵיכֶם וּלְמִנְחוֹתֵיכֶם וּלְנִסְכֵּיכֶם וּלְשַׁלְמֵיכֶם״ (במדבר כ״ט:ל״ט). אָמַר עוֹד: מִלְּבַד אֵלֶּה הַנְּדָרִים הַנִּזְכָּרִים יֵשׁ עוֹד נִדְרֵי הֶדְיוֹט, וּכְכָל הַיּוֹצֵא מִפִּיו שֶׁל אָדָם חַיָּב לְקַיֵּם וְלַעֲשׂוֹת כָּל אֲשֶׁר אָסַר עַל נַפְשׁוֹ, וּבְכֻלָּן לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ, אֲבָל אֲחֵרִים מוֹחֲלִין לוֹ:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רשב״ם

רבי שמואל בן מאיר · צרפת, המאה ה־12

וידבר משה אל ראשי המטות - נשאלתי ביוניוב [=שם עיר] בכרך לושרון [=שם מחוז בצרפת]. לפי הפשט היכן מצינו שום פרשה שמתחלת כן? שלא נאמר למעלה וידבר ה' אל משה לאמר איש כי ידור וגו'. והיאך מתחלת הפרשה בדיבורו של משה שאין מפורש לו מפי הגבורה? וזה תשובתי: למעלה כתיב: אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם - שאתם צריכין להביא באחד משלש רגלים משום בל תאחר כמפורש במסכת ר"ה, הלך משה ודבר אל ראשי המטות שהם שופטים להורות לישראל הלכות נדרים ואמר להם הקב"ה צוה לי שיקרבו נדריהם ונדבותם ברגל פן יאחרו נדריהם. לפיכך -

איש כי ידור נדר לה' - קרבן. או השבע שבועה - לענות נפשו.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

אל ראשי המטות כדי להכריח את העם, י״‎מ פרשה זו נאמרה אחר מלחמת מדין כי הפרשיות מחוברות עד והיוצא מפיכם תעשו לפיכך נסמכה לה פרשת מטות דכתיב בה כל היוצא מפיו יעשה. פרש״‎י ומנין שאף שאר הדברות כן דכתיב וישובו אליו אהרן וגו׳‎ ופסוק זה משתעי ברדת משה מן ההר ביום הכפורים ובידו כל המצות שנתנו בסיני. עוד פירש ומה ראה לומר כאן כלומר מה ראה משה רבינו לומר כאן לשון זה של ראשי המטות לבני ישראל כאן בפרשת נדרים ללמוד ממנה שאר דברות מסתייה למימר וידבר משה לבני ישראל איש כי ידור נדר וגו׳‎ ולימא לשון זה של ראשי המטות לבני ישראל גבי מצוה אחרת ונלמוד שאר דברות וגם פרשת נדרים ממנה אלא ללמד שהפרת נדרים ביחיד מומחה מראשי המטות, ובשלשה הדיוטות מואל בני ישראל כדתני התם אהרן ובניו וכל ישראל בפרשת נדרים למאי הלכתא, אמר רב אחא בר יעקב להכשיר שלשה הדיוטות והא ראשי המטות כתיב, אמר רב חסדא אמר רבי יוחנן ביחיד מומחה.

זה הדבר אשר צוה ה' דבר זה לא נתפרש היכן נאמר למשה וכן כמה נבואות כגון כה אמר ה׳‎ דמכת ארבה וכגון כה אמר ה׳‎ כחצות הלילה וכגון שימו איש חרבו על ירכו דגבי עגל ועוד הרבה נביאים נתנבאו בכה אמר ה׳‎ ולא מצינו היכן נאמר ועל זה נאמר מקים דבר עבדו.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

כלי יקר

רבי שלמה אפרים מלונצ׳יץ · המאה ה־16

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת. מַה דִּבֶּר אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, דִּבֶּר אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת שֶׁיֹּאמְרוּ אֵיזֶה דָּבָר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא פֵּרֵשׁ עֲדַיִן מָה יֹאמְרוּ רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁהִגִּיד לָהֶם פָּרָשַׁת נְדָרִים, שֶׁחַיָּב רֹאשׁ הַמַּטֶּה לֵאמֹר אֶל הַנּוֹדֵר ״מֻתָּר לְךָ״. וְזוֹ הִיא הָאֲמִירָה שֶׁצִּוָּה לְרָאשֵׁי הַמַּטּוֹת שֶׁיֹּאמְרוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעָלֶיהָ אָמַר: ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ״, הוּא עַצְמוֹ לֹא יַחֵל אֲבָל אֲחֵרִים מְחִלִּין אֶת דְּבָרוֹ. וְעַל זֶה אָמַר: ״כְּכָל הַיּוֹצֵא מִפִּיו״ שֶׁל הֶחָכָם הַמַּתִּיר לוֹ, כֵּן ״יַעֲשֶׂה״, אִם לְקַיֵּם, אוֹ לְהַתִּיר.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת וְגוֹ׳. צָרִיךְ לָדַעַת מַה נִשְׁתַּנֵּית מִצְוָה זוֹ שֶׁפֵּרַט בָּהּ הַכָּתוּב רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת, וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּסִפְרֵי אָמְרוּ: לְפִי שֶׁבְּמַאֲמַר הַחֲצוֹצְרוֹת הִקְדִּים קְרִיאַת הָעֵדָה לַנְּשִׂיאִים, חָשׁ לוֹמַר שֶׁהָעֵדָה קוֹדֶמֶת לַנְּשִׂיאִים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֶל רָאשֵׁי״ וְגוֹ׳ שֶׁהֵם הַקּוֹדְמִים. וּבְמָקוֹם אַחֵר (נדרים עח:, בבא בתרא קכ:) אָמְרוּ שֶׁבָּא לוֹמַר הֶתֵּר נְדָרִים בְּיָחִיד מֻמְחֶה, וְכָל זֶה דֶּרֶךְ דְּרָשׁ וְאַסְמַכְתּוֹת. עוֹד צָרִיךְ לָדַעַת לָמָּה הֻצְרַךְ לוֹמַר הַמַּטּוֹת לִבְנֵי, שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ לוֹמַר אֶלָּא ״אֶל רָאשֵׁי מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. וְהָיָה נִרְאֶה לוֹמַר שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְדַבֵּר בְּסֵדֶר זֶה, שֶׁלֹּא תֹּאמַר שֶׁלֹּא בָּאָה הַמִּצְוָה אֶלָּא לְרָאשֵׁי הַמַּטּוֹת יִשְׂרָאֵל לְבַד, לָזֶה אָמַר ״אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל״, וּכְאִלּוּ אָמַר לָזֶה וְלָזֶה. וַהֲגַם שֶׁלֹּא אָמַר ״וְלִבְנֵי״, הַרְבֵּה מִקְרָאוֹת מְדַבְּרִים בְּסֵדֶר זֶה, כְּדֶרֶךְ אָמְרוֹ (שמות א:ב) ״רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן״ וְגוֹ׳ וּכְאִלּוּ אָמַר ״וְשִׁמְעוֹן״.

אֶלָּא שֶׁרָאִיתִי בָּרַיְתָא (בבא בתרא קכ.) וְזֶה לְשׁוֹנָהּ: תַּנְיָא, יָכוֹל שֶׁלֹּא אָמַר מֹשֶׁה פָּרָשָׁה זוֹ אֶלָּא לַנְּשִׂיאִים בִּלְבַד? נֶאֱמַר כָּאן ״זֶה הַדָּבָר״ וְנֶאֱמַר בִּשְׁחוּטֵי חוּץ (ויקרא יז) ״זֶה הַדָּבָר״, מַה לְּהַלָּן וְכוּ׳ אַף זוֹ נֶאֶמְרָה לְכֻלָּן. אִם כֵּן אֵין מַשְׁמָעוּת אָמְרוֹ ״לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל״ וְ״לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל״, שֶׁהֲרֵי הֻצְרְכוּ בַּבָּרַיְתָא לְהוֹכִיחַ מִגְּזֵרָה שָׁוָה, וּכְבָר אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (כריתות ה.) וְזֶה לְשׁוֹנָם: לְעוֹלָם אַל תְּהִי גְּזֵרָה שָׁוָה קַלָּה בְּעֵינֶיךָ וְכוּ׳.

עוֹד צָרִיךְ לָדַעַת כַּוָּנַת אָמְרוֹ לֵאמֹר, כִּי לְמִי יֹאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל? וְאִם הַכַּוָּנָה הִיא שֶׁרָאשֵׁי הַמַּטּוֹת יֹאמְרוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, הָיָה לוֹ לוֹמַר ״לֵאמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל״. עוֹד אָמְרוֹ זֶה הַדָּבָר, מַה בָּא לְמַעֵט בְּתֵיבַת ״זֶה״?

אָכֵן יִתְבָּאֵר הַכָּתוּב בְּהַקְדִּים מַאֲמָרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁאָמְרוּ (חגיגה י.) וְזֶה לְשׁוֹנָם: הֶתֵּר נְדָרִים פּוֹרְחִים בָּאֲוִיר, עַד כָּאן. וְיֵשׁ לְהָעִיר לָמָּה עָשָׂה ה׳ מִמִּצְוָה זוֹ סֵדֶר זֶה, מַה שֶׁלֹּא עָשָׂה כֵּן בְּכָל הַתּוֹרָה, שֶׁכָּל דָּבָר וְדָבָר כָּתוּב יוֹשֶׁר וְזוֹ פּוֹרַחַת בָּאֲוִיר?

אָכֵן הַטַּעַם הוּא כִּי לֹא רָצָה ה׳ שֶׁיִּהְיֶה כָּתוּב לְעֵין כָּל אָדָם שֶׁהַנֶּדֶר וְהַשְּׁבוּעָה יֶשְׁנָם בְּהֶתֵּר, שֶׁבָּזֶה יְזַלְזְלוּ בִּנְדָרִים וּבִשְׁבוּעוֹת. וְלָזֶה נִתְחַכֵּם ה׳ וְהֶעְלִים הַדָּבָר וּמָסַר הַהֶתֵּר לִגְדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם יֵדְעוּ וְיַבְחִינוּ חִלּוּקֵי הַמִּשְׁפָּטִים שֶׁבַּהֶתֵּר, אֲבָל בִּפְנֵי כָּל הֶהָמוֹן יִהְיוּ נְעוּלֵי דֶּלֶת לְקַיֵּם כָּל נֶדֶר וְכָל שְׁבוּעָה, כְּאָמְרוֹ ״לֹא יַחֵל״ וְגוֹמֵר ״כְּכָל הַיּוֹצֵא מִפִּיו״ וְגוֹ׳. וְזֶה הוּא שִׁעוּר הַכָּתוּב וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת שֶׁהֵם גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל הַמִּצְוָה בִּשְׁלֵמוּת, אֲבָל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר פֵּרוּשׁ כִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּכְלָלוּת לֹא יֹאמַר לָהֶם מֵהַדִּבּוּר הַנֶּאֱמָר לְרָאשֵׁי הַמַּטּוֹת אֶלָּא זֶה הַדָּבָר, וְלֹא הַפּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר שֶׁנֶּאֱמַר בְּעַל פֶּה לְרָאשֵׁי הַמַּטּוֹת (חגיגה י.), וּבָזֶה נִתְיַשְּׁבוּ כָּל הַדִּקְדּוּקִים.

אוֹ יִרְצֶה עַל זֶה הַדֶּרֶךְ: אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת בָּאָה הַמִּצְוָה, וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר - פֵּרוּשׁ, כִּי הַנּוֹדֵר וְהַנִּשְׁבָּע מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָבֹא וְיֹאמַר לְרָאשֵׁי הַמַּטּוֹת, וְהֵם יַגִּידוּ לָמוֹ אֶת שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּבַל יַַחֵל וְאֶת שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּהַתָּרָה כְּפִי הַהֲלָכוֹת שֶׁבָּאוּ בְּמִשְׁפָּט זֶה.

וְאִם תֹּאמַר, לְכָל הַדְּרָכִים הֲרֵי הֻזְכְּרוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְוָה זוֹ, וְלָמָּה הֻצְרְכוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לִלְמֹד הַדָּבָר כַּנִּזְכָּר? יֵשׁ לוֹמַר שֶׁלֹּא הֻצְרְכוּ לָדוּן בִּגְזֵרָה שָׁוָה, אֶלָּא לוֹמַר שֶׁמֹּשֶׁה אָמַר הַדְּבָרִים מִפִּיו לְיִשְׂרָאֵל, אֲבָל לְהוֹדָעַת הַמִּצְוָה לְיִשְׂרָאֵל לֹא הֻצְרְכוּ לִגְזֵרָה שָׁוָה. וְזֶה הוּא מַה שֶׁדִּקְדְּקוּ לוֹמַר ״יָכוֹל שֶׁלֹּא אָמַר מֹשֶׁה פָּרָשָׁה זוֹ אֶלָּא לְרָאשֵׁי הַמַּטּוֹת״, וְלֹא אָמְרוּ ״יָכוֹל שֶׁלֹּא נֶאֶמְרָה פָּרָשָׁה זוֹ אֶלָּא לְרָאשֵׁי הַמַּטּוֹת״, שֶׁאָז תִּהְיֶה הַכַּוָּנָה שֶׁלֹּא נֶאֶמְרָה כָּל עִקָּר.

עוֹד יֵשׁ לוֹמַר שֶׁזּוּלַת גְּזֵרָה שָׁוָה שֶׁהוֹדִיעָה שֶׁמִּצְוָה זוֹ נוֹהֶגֶת בְּיִשְׂרָאֵל, הָיִיתִי יָכוֹל לְפָרֵשׁ אָמְרוֹ ״לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל״ כְּאִלּוּ אָמַר ״שֶׁל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, וְיִהְיֶה הַדָּבָר שָׁקוּל. וְאַחַר שֶׁבָּאָה גְּזֵרָה שָׁוָה שֶׁהִצְדִּיקָה הַמִּצְוָה גַּם בְּיִשְׂרָאֵל, אָנוּ מְיַשְּׁבִים הַכָּתוּב כַּדֶּרֶךְ הָאָמוּר. וְאֵין לְהַקְשׁוֹת לְפִי מַה שֶׁפֵּרַשְׁנוּ ״זֶה הַדָּבָר״ שֶׁבָּא לְמַעֵט שֶׁלֹּא יֹאמַר לַכֹּל שֶׁהַנְּדָרִים נִתָּרִים בַּפֶּה, וַהֲרֵי צְרִיכָה ״זֶה הַדָּבָר״ לִגְזֵרָה שָׁוָה, כִּי הַגְּזֵרָה שָׁוָה גָּמַר לָהּ מִתֵּיבַת ״הַדָּבָר״, וּפֵרוּשֵׁנוּ הוּא מִתֵּיבַת ״זֶה״ לְבַד, הֲגַם שֶׁהָיָה אוֹמֵר ״זֶה אֲשֶׁר צִוָּה ה׳״׃

וּבְדֶרֶךְ רֶמֶז יִתְבָּאֵר אָמְרוֹ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר, עַל פִּי מַה שֶׁאָמְרוּ רַזַ״ל (במדבר רבה כב:א) וְזֶה לְשׁוֹנָם: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּנְדָרִים, אֶלֶף עֲיָירוֹת הָיוּ לוֹ לְיַנַּאי וְכוּ׳, הֲרֵי שֶׁהֲגַם שֶׁהָיוּ מְקַיְּמִין שְׁבוּעָתָן נֶעֶנְשׁוּ. וְאָמַר הַכָּתוּב כָּאן כִּי יֵשׁ נְדָרִים וּשְׁבוּעוֹת שֶׁצִּוָּה ה׳ אוֹתָם, וְהוּא אָמְרוֹ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר - אֵין ״לֵאמֹר״ אֶלָּא גִּלּוּי עֲרָיוֹת (סנהדרין נו:), פֵּרוּשׁ לַחֲשַׁשׁ הָעֲרָיוֹת - ״זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר״ וְגוֹ׳. וְדִקְדֵּק לוֹמַר אִישׁ לִרְמֹז לְתִגְבֹּרֶת נִגּוּד הַתַּאֲוָה, כְּאָמְרָם זַ״ל (רות רבה פ״ו) בְּפָסוּק ״חַי ה׳ שִׁכְבִי״ וְגוֹ׳ שֶׁנִּשְׁבַּע לְיִצְרוֹ, וְכֵן אָמְרוּ (חגיגה י.) בְּפָסוּק ״נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמֹר״ וְגוֹ׳ כִּי מִצְוָה לִשָּׁבַע לְיִצְרוֹ.

מקור: ספריא · נחלת הכלל