כִּ֤י תְשׁוּבֻן֙ מֵֽאַחֲרָ֔יו וְיָסַ֣ף ע֔וֹד לְהַנִּיח֖וֹ בַּמִּדְבָּ֑ר וְשִֽׁחַתֶּ֖ם לְכׇל־הָעָ֥ם הַזֶּֽה׃ {ס}

משה מזהיר: כי תשובון מאחריו ויסף עוד להניחו במדבר, ושיחתם לכל העם הזה. חזקוני מבאר ש״להניחו״ פירושו להניעו, שהחי״ת מתחלפת בעי״ן, ומביא ראיה שתרגום ״ויניעם״ ו״להניחו״ שווה, ומביא גם דעה שהוא לשון נטישה. משה מזהיר את השבטים שאם ישובו מאחרי ה׳ בבקשתם, יגרום הדבר לה׳ להשאיר שוב את כל העם במדבר, והם יהיו אחראים להשחתת כל ישראל. חומרת האזהרה בולטת: לא רק שהם עצמם ייענשו, אלא שמעשיהם עלולים לגרום לעיכוב נוסף של כל העם ולמנוע מכולם את הכניסה לארץ. בכך משה מטיל עליהם אחריות כבדה כלפי גורל האומה כולה, ומעצים את חומרת בקשתם בעיניו.