בְּמִדְבַּר ל״ב · מ״ב

וְנֹ֣בַח הָלַ֔ךְ וַיִּלְכֹּ֥ד אֶת־קְנָ֖ת וְאֶת־בְּנֹתֶ֑יהָ וַיִּקְרָ֧א לָ֦הֿ נֹ֖בַח בִּשְׁמֽוֹ׃ {פ}

במילים פשוטות

ונובח הלך וילכוד את קנת ואת בנותיה, ויקרא לה נובח בשמו. רש״י מעיר שהמילה ״לה״ אינה מנוקדת במפיק ה״א, ומביא מיסודו של רבי משה הדרשן שלפי שלא נתקיים לה שם זה לפיכך הוא רפה, שמשמעות מדרשו כמו ״לא״, אך תמה מה יידרש בשתי התיבות הדומות. הרמב״ן מביא את אותו פירוש ומוסיף עליו את תמיהתו. הפסוק חותם את פרק ההתנחלות בעבר הירדן: נובח לוכד את קנת ואת כפריה וקורא לעיר על שמו. הדקדוק המיוחד ב״לה״ ללא מפיק רומז, לפי המדרש, שהשם החדש לא נתקיים לאורך זמן. בכך מסתיים תיאור מסעות הכיבוש של בני מנשה ומשפחותיהם, שהרחיבו את אחוזת ישראל בעבר הירדן המזרחי.
מבוסס על רש״י, רמב״ן · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

ויקרא לה נבח. "לָה" אֵינוֹ מַפִּיק הֵ"א, וְרָאִיתִי בִיסוֹדוֹ שֶׁל רַ' מֹשֶׁה הַדַּרְשָׁן לְפִי שֶׁלֹּא נִתְקַיֵּם לָהּ שֵׁם זֶה לְפִיכָךְ הוּא רָפֶה, שֶׁמַּשְׁמָעוּת מִדְרָשׁוֹ כְּמוֹ לֹא; וּתְמֵהַנִי מַה יִּדְרֹשׁ בִּשְׁתֵּי תֵבוֹת הַדּוֹמוֹת לָהּ "וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז" (רות ב'), "לִבְנוֹת לָה בַיִת" (זכריה ה'):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וְנֹבַח אֲזַל וּכְבַשׁ יָת קְנַת וְיָת כַּפְרָנָהָא וּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמֵהּ

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רמב״ן

רבי משה בן נחמן · ספרד, המאה ה־13

וַיִּקְרָא לָה נֹבַח - לֹא מַפִּיק הֵ״א, וְרָאִיתִי בִּיסוֹדוֹ שֶׁל רַבִּי מֹשֶׁה הַדַּרְשָׁן: לְפִי שֶׁלֹּא נִתְקַיֵּם לָהּ שֵׁם זֶה, לְפִיכָךְ הוּא רָפֶה, שֶׁמַּשְׁמָע מִדְרָשׁוֹ כְּמוֹ ״לֹא״. וְתָמֵהַּ אֲנִי, מַה יִדְרֹשׁ שְׁתֵּי תֵּבוֹת הַדּוֹמוֹת לָזוֹ: ״וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז״ (רות ב יד), ״לִבְנוֹת לָה בַיִת״ (זכריה ה יא), לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר ל״ב:מ״ב). וַהֲרֵי הָרַב אוֹצָר בָּלוּם לַתּוֹרָה, לַהֲלָכוֹת וְלַהַגָּדוֹת, וְאִשְׁתְּמִיטְתֵּיהּ זוֹ שֶׁאָמְרוּ בְּמִדְרַשׁ רוּת (רבה ה ה): ״וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחוֹתֶיךָ״ (רות ב יג), אָמַר לָהּ: חַס וְשָׁלוֹם, אֵין אַתְּ מִן הָאֲמָהוֹת אֶלָּא מִן הָאִמָּהוֹת. וְדִכְוָתֵיהּ: ״וְנֹבַח הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת קְנָת וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמוֹ״ - מְלַמֵּד שֶׁלֹּא עָמַד לָהּ אוֹתוֹ הַשֵּׁם. וְדִכְוָתֵיהּ: ״וַיֹּאמֶר אֵלַי לִבְנוֹת לָה בַיִת בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר״ - מְלַמֵּד שֶׁאֵין לַשֶּׁקֶר תְּשׁוּעָה. עַד כָּאן בָּאַגָּדָה. וְכֵן בִּגְמָרָא שֶׁל מַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין (כד) אָמְרוּ: זוֹ חֲנֻפָּה וְגַסּוּת הָרוּחַ שֶׁיָּרְדוּ לְבָבֶל, אִין לְבָבֶל נָחוּת, וְאִשְׁתַּרְבּוּבֵי אִשְׁתַּרְבּוּב לְעֵילָם, דַּיְקָא נַמִּי דִּכְתִיב ״לִבְנוֹת לָה בַיִת״, שְׁמַע מִנָּהּ. וְהוּא מִדְרָשׁ מִן חֶסְרוֹן הַמַּפִּיק הַזֶּה, שֶׁלֹּא עָמַד לָהּ הַבַּיִת בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

ונבח מבני מנשה היה.

ויקרא לה לקנת נבח. לה רפה ע״‎י שלא קרא לה נבח אלא לפי שעה עד שובו מעבר הירדן להודיע שהיא היתה שלו. כאן פירש״‎י ותמהני מה ידרוש בשתי תיבות הדומות לה ויאמר לה בועז לבנות לה בית, ויש נותנים בהם טעם הא דכתיב ויאמר לה בועז מוסב היא על מה שאמרה אנכי לא אהיה כאחת שפחותיך אמר לה בועז חס ושלום גם לא כאמהות ולא כשפחות זהו שאמרו הזקנים לבועז יתן ה׳‎ את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה שהיו גבירות. ומה שכתוב לבנות לה בית, בקש לבנות ולא בנה זו עניות תורה שירדה לבבל ואשתרבובי אישתרבב לעולם שזכו ללמוד ולא ללמד והוא שאמרו רבותינו לבנות ולא בנה ולפיכך שלשתם רפה שהם במקום לא. שלימא סדרא דפרשת מטות

מקור: ספריא · נחלת הכלל