וַֽיַּעֲל֞וּ עַד־נַ֣חַל אֶשְׁכּ֗וֹל וַיִּרְאוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וַיָּנִ֕יאוּ אֶת־לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לְבִלְתִּי־בֹא֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָהֶ֖ם יְהֹוָֽה׃

משה ממשיך לתאר את מעשה המרגלים: הם עלו עד נחל אשכול, ראו את הארץ, והניאו את לב בני ישראל לבלתי בוא אל הארץ אשר נתן להם ה׳. אבן עזרא מבאר שהעולים מצפון הלכו לנגב, ולכן ״עלו״ עד נחל אשכול. הפסוק מדגיש את התוצאה ההרסנית של דיבת המרגלים: הם לא רק נמנעו בעצמם, אלא שברו את רוחו של כל העם ומנעו ממנו להיכנס לארץ. בהזכירו זאת, משה מבהיר לבני גד וראובן שהוא חושש שבקשתם תוליד תוצאה דומה. עצם ההשוואה בין ״ויניאו את לב בני ישראל״ שנאמר במרגלים לבין ״ולמה תניאון״ שאמר להם, קושרת בין שני המעשים ומחזקת את התוכחה.