וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

פסוק זה פותח בלשון הרגילה שבה נמסרות מצוות בתורה: ה׳ מדבר אל משה כדי לצוותו למסור דבר לבני ישראל. אין כאן תוכן מצווה בפני עצמו, אלא הקדמה לפרשה הבאה של שילוח הטמאים מן המחנה. הלשון ״לאמר״ מלמדת שהדברים נועדו להיאמר הלאה אל העם. התורה חוזרת ופותחת כך לפני כל עניין חדש, כדי להדגיש שכל ציווי מקורו בדבר ה׳ אל משה, והוא המוסר אותו הלאה.