וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

פסוק זה פותח בלשון הרגילה של מסירת דבר ה׳ אל משה, והוא מבוא לפרשת ברכת כהנים הבאה. אין בו תוכן עצמאי, אלא סימן לפתיחת עניין חדש. חזרת הכתוב על ״וידבר ה׳ אל משה לאמר״ מפרידה בין פרשת הנזיר לבין פרשת הברכה, ומדגישה שאף מצוות הברכה שהכהנים מברכים את ישראל מקורה בדיבור ה׳ אל משה, שהוא מוסר אותה הלאה.