וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל־אַבְרָהָ֑ם לָ֣מָּה זֶּה֩ צָחֲקָ֨ה שָׂרָ֜ה לֵאמֹ֗ר הַאַ֥ף אֻמְנָ֛ם אֵלֵ֖ד וַאֲנִ֥י זָקַֽנְתִּי׃

האף אמנם. הֲגַם אֱמֶת אֵלֵד?

ואני זקנתי שִׁנָּה הַכָּתוּב מִפְּנֵי הַשָּׁלוֹם, שֶׁהֲרֵי הִיא אָמְרָה וַאדֹנִי זָקֵן:

וַאֲמַר יְיָ לְאַבְרָהָם לְמָּא דְנָן חַיְכַת שָׂרָה לְמֵימַר הַבְרַם בְּקוּשְׁטָא אוֹלִיד וַאֲנָא סֵיבִית

ואני זקנתי. פירושו אחרי בלותי והמלאך אמר אמת:

ומ"ם אמנם נוסף כמ"ם "שלשם" (בראשית לא ה), ומפרשים אחרים אמרו כי אלו ג' אנשים נביאים היו, ואם טען טוען, והלא אברהם נביא היה, ואיך בא נביא אל נביא, רק אם היה גדול ממנו בנבואה כמשה ואהרן ותשובתם שלא באו לאברהם רק לשרה וכן אמרו איה שרה אשתך (בראשית יח ט) והשנים הלכו אל סדום, ואל תתמה על מלת "כי משחיתים אנחנו" (בראשית יט יג) כי כן כתוב "ומשה ואהרן עשו את כל המופתים" (שמות יא י) והשם עשאם וסמכם אליהם, בעבור שנעשו על ידם והנה פי' ויאכלו כמשמעו, ופי' "ויאמר אדני אם נא מצאתי חן" (בראשית יח ג) איננו קדש, רק הוא כמו רבותי, על כן פתוח הנו"ן, ולא נקמץ כמשפטו, ובספרים שהוא קמוץ יהיה פירושו נביא השם. וטעם בעיניך. (בראשית יח ג) שדבר בתחלה עם הגדול שבהם ואחר כן עם כולם ומצאנו שנקרא הנביא מלאך "בחגי", וי"א כי אברהם בקש רשות מהשכינה, וי"א שהוא מוקדם ומאוחר, וכן הוא וישא, וכבר נשא עיניו ועשה כך וכך, ואח"כ נראה אליו השם ואמר המכסה אני מאברהם גם זעקת סדום ואלו ההולכים הגיעו אל סדום, ואברהם עודנו עומד לפני ד', ועל כל פנים "וד' אמר" (בראשית יח יז) עם אברהם ידבר או עם המלאכים שיאמרו לו, רק "ויאמר ד' זעקת סדום" (בראשית יח כ) עם אברהם דבר ואברהם נגש ואמר "האף תספה" (בראשית יח כג) ונכנס פסוק "ויפנו משם האנשים" (בראשית יח כב) להודיע כי בעת שבאו אל סדום, אז אמר השם לאברהם זעקת סדום וכן "אמור לנער ויעבור לפנינו ויעבור ואתה עמוד כיום" (ש"א ט כט) ואין לנו צורך לתיקון סופרים, והעד שאמר באחרונה "אל המקום אשר עמד שם את פני ד'" (בראשית יט כז), והנכון בעיני תמצאנו רמוז בפרשת ואלה שמות:

וַאֲנִי זָקַנְתִּי הוּא פֵּרוּשׁ "אַחֲרֵי בְלוֹתִי", וּדְבָרָיו אֱמֶת אַךְ מִפְּנֵי הַשָּׁלוֹם לֹא רָצָה לְגַלּוֹת מָה שֶׁאָמְרָה "וַאדֹנִי זָקֵן", כִּי הָיָה רָאוּי שֶׁיֹּאמַר "וַאֲנִי וַאֲדוֹנִי זְקֵנִים" כִּי שָׂרָה בִּשְׁנֵיהֶם תִּצְחַק:

ויאמר ה' - המלאך הגדול שבהם.

ואני זקנתי - שאמרה: אחרי בלותי וגו'.

למה זה צחקה אם תאמר למה לא הקפיד הקב״‎ה על אברהם כמו שהקפיד על שרה, שהרי כמו כן צחק אברהם כמו שנאמר בפרשה אחרונה שבפרשת לך לך אלא משל לאשה חכמה שבאה להוכיח כלתה והוכיחה את בתה וממילא הרגישה כלתה בעצמה, כך אם הוכיח הקב״‎ה אברהם בפניו היה מתבייש אברהם אלא הוכיחו מן הצד.

ואני זקנתי פרש״‎י שינה הכתוב בשביל השלום, כלומר דהכי אמרה שרה אפשר להיות לי תקנת ולד שהרי אחרי בלותי פי׳‎ זקנתי, ידעתי שהיתה לי עדנה ובחרות שהרי פירסתי נדה ואדוני זקן כלומר כל זה איננו שוה לי שהרי אדוני זקן ואיך אתעבר עוד, א״‎כ תלתה הזקנה באברהם לגמרי ובזה שינה הכתוב.

וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל אַבְרָהָם וְגוֹ׳. צָרִיךְ לָדַעַת אָמְרוֹ תֵּיבַת זֶה, עוֹד לָמָּה אָמַר תֵּיבַת לֵאמֹר. גַּם כָּל הַכָּתוּב מְיֻתָּר, שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ לוֹמַר אֶלָּא ״לָמָּה צָחֲקָה״.

אָכֵן הַכַּוָּנָה הִיא לֶהֱיוֹת שֶׁמָּצִינוּ בַּפָּרָשָׁה הַקּוֹדֶמֶת כִּי אַבְרָהָם גַּם כֵּן צָחַק כְּשֶׁאָמַר לוֹ ה׳ בְּשׂוֹרַת הַזֶּרַע, דִּכְתִיב (בראשית י״ז:י״ז) ״וַיִּפֹּל אַבְרָהָם וְגוֹ׳ וַיִּצְחָק״, וְלֹא רָאִינוּ שֶׁהִקְפִּיד ה׳ עַל שֶׁצָּחַק אַבְרָהָם. וְיֹאמַר הָאוֹמֵר: ״מַה נִשְׁתַּנֵּית צְחִיקַת שָׂרָה מִצְּחִיקַת אַבְרָהָם?״ וּמָצִינוּ לְאוּנְקְלוֹס שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְתָרֵץ זֶה בְּמַה שֶׁתִּרְגֵּם צְחִיקַת אַבְרָהָם ״וַחֲדִי״ וּצְחִיקַת שָׂרָה ״וְחַיֵּכַת״, אֲבָל עַל מִי סָמַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָבִין שְׁנֵי פֵּרוּשִׁים מְשֻׁנִּים בְּתֵיבָה אַחַת?

אָכֵן הַנָּכוֹן הוּא כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דִּקְדֵּק בִּדְבָרָיו טַעַם הַקְפָּדָתוֹ עַל שָׂרָה וְלֹא עַל אַבְרָהָם, וְתִמְצָא כִּי אַבְרָהָם בְּעֵת הַבְּשׂוֹרָה צָחַק, מַה שֶׁאֵין כֵּן שָׂרָה לֹא צָחֲקָה בְּעֵת שֶׁנִּתְבַּשְּׂרָה אֶלָּא בְּעֵת שֶׁרָאֲתָה עֶדְנָה, כְּאָמְרוֹ ״וַתִּצְחַק שָׂרָה וְגוֹ׳ אַחֲרֵי בְלוֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה״, הֲרֵי זֶה מַגִּיד כִּי לֹא נִתְאַמֵּת אֶצְלָהּ הַבְטָחַת הַלֵּדָה עַד שֶׁרָאֲתָה הַשִּׁנּוּי, וְעַל זֶה הִקְפִּיד ה׳, וְהוּא אָמְרוֹ לָמָּה זֶּה צָחֲקָה, פֵּרוּשׁ: עַל צְחוֹק זֶה אֲנִי מַקְפִּיד וְלֹא עַל צְחוֹק שֶׁלְּךָ, וְהַטַּעַם כִּי צְחוֹק זֶה כַּוָּנָתָהּ לוֹמַר ״הַאַף אֻמְנָם״ שֶׁנִּתְאַמֵּת אֶצְלָהּ אַחַר מַעֲשֶׂה שֶׁתֵּלֵד, וְזֶה יַגִּיד כִּי לֹא הֶאֱמִינָה וְלֹא סָמְכָה דַּעְתָּהּ עַל הַבְטָחָתִי אוֹתָהּ כִּי הוּא דְּבַר פֶּלֶא, ״הֲיִפָּלֵא מֵה׳ דָּבָר״ וְגוֹ׳:

וַאֲנִי זָקַנְתִּי וְגוֹ׳. קָשֶׁה אֵיךְ יוֹצִיא ה׳ דָּבָר מִפִּיו יִתְבָּרַךְ מַה שֶׁלֹּא הָיָה. וַהֲגַם שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בבא מציעא פז.) כִּי מִכָּאן שֶׁמְּשַׁנִּים מִפְּנֵי הַשָּׁלוֹם, אַף עַל פִּי כֵן לְעֵרֶךְ רוֹמְמוּת אֲמִתּוּת יִתְבָּרַךְ כִּי מִמֶּנּוּ תּוֹצָאוֹת אֱמֶת לֹא יְדַבֵּר חַס וְשָׁלוֹם מַה שֶׁלֹּא הָיָה. וּלְפִי מַה שֶׁפֵּרַשְׁנוּ שֶׁהַהַקְפָּדָה הָיְתָה עַל שֶׁלֹּא הֶאֱמִינָה שֶׁתֵּלֵד לְצַד זִקְנָתָהּ כְּאָמְרוֹ ״אַחֲרֵי בְלוֹתִי״ עַד שֶׁרָאֲתָה שֶׁשָּׁבָה לִימֵי עֲלוּמֶיהָ ה׳ אֱמֶת וּדְבָרָיו אֱמֶת. וְדִיֵּק לוֹמַר טַעַם שֶׁהִקְפִּיד עָלֶיהָ שֶׁלֹּא הֶאֱמִינָה קוֹדֶם שֶׁנִּתְעַדְּנָה, וַהֲגַם שֶׁשָּׂרָה הוֹסִיפָה עוֹד לוֹמַר ״וַאדֹנִי זָקֵן״, זֶה הָיָה אַחַר שֶׁהִצְדִּיקָה בַּהַבְטָחָה כִּי הָיְתָה לָהּ עֶדְנָה, צָחֲקָה פֵּרוּשׁ שָׂמְחָה, וְאָמְרָה שִׁיר וְשֶׁבַח לְאֵל עֶלְיוֹן שֶׁאַחַר בְּלוֹתָהּ הָיְתָה לָהּ עֶדְנָה, שֶׁזֶּה יַגִּיד כִּי שָׁבָה לִימֵי עֲלוּמֶיהָ לָלֶדֶת, וְהוֹסִיפָה לְהַגְדִּיל חֶסֶד אֵל בְּאָמְרָהּ ״וַאדֹנִי זָקֵן״, וְאַף עַל פִּי כֵן נִסֵּי אֵל נוֹסְסוּ עָלֶיהָ, כִּי פְּשִׁיטָא שֶׁאַחַר שֶׁרָאֲתָה עֶדְנָה לֹא תְּפַקְפֵּק בַּדָּבָר, וְלֹא אָמְרָה ״וַאדֹנִי זָקֵן״ אֶלָּא לְהוֹדוֹת עַל נִפְלְאוֹתָיו: