וַיְמַהֵ֧ר אַבְרָהָ֛ם הָאֹ֖הֱלָה אֶל־שָׂרָ֑ה וַיֹּ֗אמֶר מַהֲרִ֞י שְׁלֹ֤שׁ סְאִים֙ קֶ֣מַח סֹ֔לֶת ל֖וּשִׁי וַעֲשִׂ֥י עֻגֽוֹת׃

קמח סלת. סֹלֶת לְעֻגוֹת, קֶמַח לַעֲמִילָן שֶׁל טַבָּחִים, לְכַסּוֹת אֶת הַקְּדֵרָה לִשְׁאֹב אֶת הַזֻּהֲמָא:

וְאוֹחִי אַבְרָהָם לְמַשְׁכְּנָא לְוַת שָׂרָה וַאֲמַר אוֹחָא תְּלָת סְאִין קִמְחָא דְּסָלְתָּא לוּשִׁי וְעִבִידִי גְּרִיצָן

לושי. כמו ותלש:

קֶמַח סֹלֶת סֹלֶת לְעֻגוֹת, קֶמַח לַעֲמִילָן שֶׁל טַבָּחִים לְכַסּוֹת אֶת הַקְּדֵרָה לִשְׁאֹב אֶת הַזֻּהֲמָא, לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על בראשית י"ח:ו'). וְכָךְ הוּא בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (בראשית רבה מ"ח:י"ב), וְשָׁם פֵּרְשׁוּ שֶׁהָיוּ שָׁלֹשׁ סְאִים לְכָל אֶחָד. וְלֹא יָדַעְנוּ לָמָּה הִרְבָּה בַּלֶּחֶם כָּל כָּךְ לִשְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, אוּלַי יָדַע הִסְתַּלְּקוּת הַמַּאֲכָל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן, וְהוּא כְּמַרְבֶּה עוֹלוֹת לַמִּזְבֵּחַ, אוֹ שֶׁסָּעֲדוּ גְּדוֹלֵי בֵּיתוֹ עִמָּהֶם לִכְבוֹדָם. וְעַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט, מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח לַעֲשׂוֹת מֵהֶן סֹלֶת, וְהִנֵּה הוֹצִיאָה מִכָּל הַשָּׁלֹשׁ סְאִין סֹלֶת נְקִיָּה מְעַט:

קמח סולת - קמח של חטים, שכל מקום שכתיב סלת מחטים הוא, כדדרשינן ממלואים, דכתיב: סלת חטים תעשה אותם.

מהרי לפי שהיה ללכת עד סדום באותו יום.

שלש סאים קמח ומהשלש סאים קמח תוציאי שלשת עשרונים סולת לשלשה אנשים אלו. קמח פרש״‎י לעמילן של טבחים, לשון פת עמילה. וי״‎א תנורו היה מחזיק שלש סאין וצוה לעשות תנורו מלא כמו שאמרו רבותינו הפת נאפית יפה בזמן שהתנור מלא.

לושי ובלוט כתיב ומצות אפה מכאן שהאשה לשה והאיש אופה.

ועשי עגות לפי שהיו נחפזים לדרכם לעשות שליחותם ולא יכלו להתמהמה עד שתחמיץ.

מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת. בְּפֶרֶק הַפּוֹעֲלִים (בבא מציעא פז.) מַסִּיק: כְּתִיב ״קֶמַח״ וּכְתִיב ״סֹלֶת״. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִכָּאן שֶׁהָאִשָּׁה עֵינֶיהָ צָרָה בָּאוֹרְחִים יוֹתֵר מִן הָאִישׁ. פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י: הוּא אָמַר ״סֹלֶת״ וְהִיא אָמְרָה ״קֶמַח״. כִּי בְּהֵפֶךְ זֶה אֵין לִמּוּד כְּלָל, כִּי אִם הוּא יֹאמַר ״קֶמַח״, אֵיךְ תִּהְיֶה הִיא רַשָּׁאָה וְשָׁלְטָא לִקַּח יוֹתֵר מִמָּה שֶׁצִּוָּה לָהּ בַּעְלָהּ, שֶׁהֲרֵי הַכֹּל שֶׁלּוֹ? אֲבָל לְמַעֵט בְּהוֹצָאַת דָּבָר אֶפְשָׁר, שֶׁהִיא כִּמְחַנֶּפֶת לְבַעְלָהּ בָּזֶה. אַף עַל פִּי שֶׁלְּשׁוֹן הַכָּתוּב מַשְׁמַע שֶׁאַבְרָהָם אָמַר ״קֶמַח סֹלֶת״, מִכָּל מָקוֹם הוּא אָמַר ״קֶמַח״ לַעֲמִילָן שֶׁל טַבָּחִים, וְ״סֹלֶת״ לְעוּגוֹת. וְשָׁמַעְתִּי אוֹמְרִים, כִּי ״קֶמַח״ שֵׁם כּוֹלֵל לְיָפוֹת וּלְבִלְתִּי יָפוֹת, וְאַבְרָהָם הוֹצִיא בְּאַקְרַאי מִפִּיו לְשׁוֹן ״קֶמַח״, וְהָיָה דַּעְתּוֹ לֵאמוֹר: ״קְחִי אֶצְלֵךְ יָפוֹת״. וְאַחַר כָּךְ חָשַׁב בְּלִבּוֹ: שֶׁמָּא תִּקַּח הִיא מִן הַבִּלְתִּי נָאוֹת, כִּי יָדַע בָּהּ אַבְרָהָם כִּי עֵינֶיהָ צָרוֹת בָּאוֹרְחִים. עַל כֵּן מִהֵר וּפֵרֵשׁ דְּבָרָיו וְאָמַר: ״סֹלֶת״ אֲנִי חָפֵץ. אוֹ מִתְּחִלָּה אָמַר ״קֶמַח״ לַעֲמִילָן, וְהָיָה יָרֵא פֶּן תִּקַּח קֶמַח גַּם לָעוּגוֹת, עַל כֵּן פֵּרֵשׁ ״סֹלֶת״. וּלְפִי שֶׁהָיְתָה עֵינֶיהָ צָרָה, עַל כֵּן לֹא נִזְכָּר בְּכָל עֲשִׂיָּה זוֹ שָׂרָה, כִּי לֹא עָשְׂתָה כְּלוּם. עַל כֵּן נֶאֱמַר ״שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ״ וְלֹא אֵלֶיהָ, כִּי הִיא עֵינֶיהָ צָרָה בָּאוֹרְחִים. גַּם לְעִנְיַן הַבֵּן אָמַר ״שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ״, כִּי זְכוּתוֹ לְבַד גָּרַם לָהּ לֵילֵד בֵּן בִּזְכוּת הַכְנָסַת אוֹרְחִים, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בַּשּׁוּנַמִּית, בִּזְכוּת ״נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה״ וְגוֹ׳, וְהָיְתָה מַכְנֶסֶת אוֹרְחִים, עַל כֵּן נֶאֱמַר לָהּ ״כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן״ (מלכים ב ד, י-טז). תָּלָה הַדָּבָר בָּהּ וְלֹא בְּבַעְלָהּ, כִּי הִיא הָיְתָה שְׁלֵמָה בְּהַכְנָסַת אוֹרְחִים וְלֹא הוּא, הֵפֶךְ מִמָּה שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן ״שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ״. וְכֵן בְּלוֹט נֶאֱמַר ״וּמַצּוֹת אָפָה״, מַשְׁמַע הוּא וְלֹא אִשְׁתּוֹ, עַל כֵּן נַעֲשֵׂית נְצִיב מֶלַח, כִּי לֹא הָיְתָה שְׁלֵמָה בְּמִדַּת הַצְּדָקָה שֶׁנִּמְשְׁלָה לַמֶּלַח, עַל דֶּרֶךְ (כתובות סו:) ״מֶלַח מָמוֹן חָסֵר״.