וַיֹּ֨אמֶר יִצְחָ֜ק אֶל־אַבְרָהָ֤ם אָבִיו֙ וַיֹּ֣אמֶר אָבִ֔י וַיֹּ֖אמֶר הִנֶּ֣נִּֽי בְנִ֑י וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה הָאֵשׁ֙ וְהָ֣עֵצִ֔ים וְאַיֵּ֥ה הַשֶּׂ֖ה לְעֹלָֽה׃

וַאֲמַר יִצְחָק לְאַבְרָהָם אֲבוּהִי וַאֲמַר אַבָּא וַאֲמַר הָא אֲנָא בְרִי וַאֲמַר הָא אֶשָּׁתָא וְאָעַיָּא וְאָן אִימְרָא לַעֲלָתָא

וַיֹּאמֶר אָבִי וגו׳. וְלֹא אָמַר לוֹ יִצְחָק עֲדַיִן כְּלוּם, אֶלָּא קְרָאוֹ ״אָבִי״ וְשָׁתַק, לְפִי שֶׁהִרְגִּישׁ יִצְחָק שֶׁרְצוֹן אָבִיו לְהַעֲלוֹתוֹ לְעוֹלָה וְחָשַׁב ״אִם כֵּן אֵינוֹ מְרַחֵם עָלַי כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים וְנֶהְפַּךְ לִי לְאַכְזָר״, כִּי לֹא יָדַע עֲדַיִן שֶׁזֶּה רְצוֹן בּוֹרְאוֹ. עַל כֵּן קְרָאוֹ ״אָבִי״ לְנַסּוֹתוֹ אִם יַעֲנֶנּוּ, שֶׁעֲדַיִן קָבוּעַ בְּלִבּוֹ שֶׁהוּא אָבִיו, אוֹ אִם כְּבָר הֵסִיחוֹ מִלִּבּוֹ כְּאִלּוּ אֵינוֹ בְּנוֹ, כִּי בָּזֶה רָצָה לֵידַע מִי יִהְיֶה הַנִּשְׁחָט. וְכַאֲשֶׁר עָנָה לוֹ ״הִנֶּנִּי בְנִי״ וְהוֹרָה לוֹ שֶׁעֲדַיִן כָּל גַּעְגּוּעָיו עָלָיו, אָמַר לוֹ ״אִם כֵּן אַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה?״ וְאָמַר לוֹ ״אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי״ - לֹא אֲנִי בָּחַרְתִּי בְּךָ כִּי אִם אֱלֹהִים, וַאֲנִי וְאַתָּה שְׁנֵינוּ חַיָּבִים בִּכְבוֹדוֹ. אָז ״וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּיו״ (בראשית כב:ח) בְּכַוָּנָה אַחַת, לְאַפּוֹקֵי עַד הֵנָּה הָיוּ חֲלוּקִים בְּדַעְתָּם.