וְהַנָּחָשׁ֙ הָיָ֣ה עָר֔וּם מִכֹּל֙ חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה יְהֹוָ֣ה אֱלֹהִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָ֣אִשָּׁ֔ה אַ֚ף כִּֽי־אָמַ֣ר אֱלֹהִ֔ים לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל עֵ֥ץ הַגָּֽן׃

והנחש היה ערום. מָה עִנְיָן זֶה לְכָאן? הָיָה לוֹ לִסְמֹךְ וַיַּעַשׂ לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם, אֶלָּא לִמֶּדְךָ מֵאֵיזוֹ עֵצָה קָפַץ הַנָּחַשׁ עֲלֵיהֶם, רָאָה אוֹתָם עֲרֻמִּים וְעוֹסְקִים בְּתַשְׁמִישׁ לְעֵין כֹּל וְנִתְאַוָּה לָהּ:

ערום מכל. לְפִי עָרְמָתוֹ וּגְדֻלָּתוֹ הָיְתָה מַפָּלָתוֹ, עָרוּם מִכֹּל, אָרוּר מִכֹּל (בראשית רבה):

אף כי אמר וגו'. שֶׁמָּא אָמַר לָכֶם לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל וְגוֹ', וְאַעַ"פִּ שֶׁרָאָה אוֹתָם אוֹכְלִים מִשְּׁאָר פֵּרוֹת, הִרְבָּה עָלֶיהָ דְבָרִים כְּדֵי שֶׁתְּשִׁיבֶנּוּ וְיָבֹא לְדַבֵּר בְּאוֹתוֹ הָעֵץ:

וְחִוְיָא הֲוָה חַכִּים מִכֹּל חֵוַת בְּרָא דִּי עֲבַד יְיָ אֱלֹהִים וַאֲמַר לְאִתְּתָא בְּקוּשְׁטָא אֲרֵי אֲמַר יְיָ לָא תֵיכְלוּן מִכֹּל אִילַן גִּינְתָא

והנחש. י"א כי האשה היתה מבינה ויודעת לשון החיות, ויפרשו ויאמר הנחש ברמיזה ואחרים אמרו שהוא שטן ואיך לא יראו סוף הפרשה, כי אלך ילך השטן על גחון, ואיך יאכל עפר ומה טעם לקללת, הוא ישופך ראש", ורבים השתבשו לחקור למה היה קולל הנחש, ואם היתה לו דעת שלמה, או צוה שלא ישיא האשה, ויאמר רב סעדיה גאון אחר שהתבררה לנו שאין דבור ודעת כי אם באדם לבדו, נצטרך לומר כי הנחש גם האתון לא דברו רק מלאך דבר בשבילם, והשיב עליו רב שמואל בן חפני, והנה קם ר' שלמה הספרדי בעלי השירים השקולים, וחכם גדול היה והשיב על רב שמואל, והישר בעיני שהם הדברים כמשמעם, והנחש היה מדבר, והיה הולך בקומה זקופה, והשָם דעת באדם שם בו, והנה הפסוק העיד כי היה ערום מכל חית השדה רק לא כאדם, ופי' ערום חכם שיעשה דבריו בערמה, ואל תתמה בעבור היות ערום אחר ערומים, והם שני טעמים, כי באלה הצחות בלשון, כמו "בלחי החמור חמור חמורתים (שופ', טו טז), וכן "על שלשים עיירים, ושלשים עיירים להם" (שם יו"ד ד), ועוד אם המלאך דבר על פיו אין חטא לנחש וזה המלאך לא יתכן להיות שלוחו של השם, ואין המלאך ממרה פי השם, והשואלים איך (וי"ג אנה) מצא הנחש את האשה איננה שאלה,

וטעם אף כי יורה כי דבר דברים אחרים, ואמר בסוף קל וחומר שאמר לכם לא תאכלו פרי כל עץ כלל "לא הזכיר הנחש השם הנכבד והנורא כי לא ידעו, גם האשה הוסיפה על מצות השם, ולא תגעו בו, וכן הוסיפה אשת מנוח עד יום מותו (שופ' יג ז):

וְהַנָּחָשׁ. הוּא שָׂטָן הוּא יֵצֶר הָרָע (בבא בתרא טז.) רַב הַהֶזֵּק עִם מִעוּט הֱיוֹתוֹ נִרְאֶה. כִּי אָמְנָם יִקָּרֵא הַדָּבָר בְּשֵׁם אֵיזֶה דּוֹמֶה לוֹ, כְּמוֹ שֶׁנִּקְרָא הַמֶּלֶךְ אַרְיֵה כְּאָמְרוֹ "עָלָה אַרְיֵה מִסֻּבְּכוֹ" (ירמיהו ד:ז), וְיִקָּרֵא הָאוֹיְבִים הַמַּזִּיקִים נְחָשִׁים צִפְעוֹנִים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם לַחַשׁ, כְּאָמְרוֹ "הִנְנִי מְשַׁלֵּחַ בָּכֶם נְחָשִׁים צִפְעוֹנִים וְכוּ'" (ירמיהו ח:יז). וְעַל זֶה הַדֶּרֶךְ קָרָא בְּזֶה הַמָּקוֹם אֶת הַיֵּצֶר הָרָע הַמַּחֲטִיא נָחָשׁ, בִּהְיוֹתוֹ דּוֹמֶה לְנָחָשׁ אֲשֶׁר תּוֹעַלְתּוֹ בַּמְּצִיאוּת מְעַט מְאֹד וְנִזְקוֹ רַב עִם מִעוּט הֵרָאוֹתוֹ. וּכְבָר אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (פרקי דרבי אליעזר יג) שֶׁהָיָה סמא"ל רוֹכֵב עָלָיו, וְהוּא שֶׁהַכֹּחַ הַמִּתְאַוֶּה הַמַּחֲטִיא יַעֲשֶׂה זֶה בְּאֶמְצָעוּת הַכֹּחַ הַמְּדַמֶּה הַמּוֹבִיל אֵלָיו דִּמְיוֹנֵי הַתַּעֲנוּגִים הַחוֹמְרִיִּים הַמַּטִּים מִדֶּרֶךְ הַשְּׁלֵמוּת הַמְכֻוָּן מֵאֵת הָאֵל יִתְבָּרַךְ, כִּי אָמְנָם הַכֹּחַ הַמִּתְאַוֶּה עִם דִּמְיוֹנֵי הַתַּעֲנוּגִים הַמּוֹבִילִים אֵלָיו הֵם מְצֻוִּים לַכֹּחוֹת הַגַּשְׁמִיּוֹת הַפּוֹעֲלוֹת וּמַחֲטִיאִים כַּוָּנַת וּרְצוֹן הָאֵל יִתְבָּרַךְ כְּשֶׁלֹּא יִתְקוֹמֵם עֲלֵיהֶם הַכֹּחַ הַשִּׂכְלִי וְיִמְחֶה בָּהֶם, כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ירושלמי ברכות א:ח) "עֵינָא וְלִבָּא סַרְסוּרֵי דְחֶטְאָה", אֲשֶׁר עַל זֶה הִזְהִיר בְּאָמְרוֹ "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" (במדבר טו:לט):

הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה. כִּי הַכֹּחַ הַדִּמְיוֹנִי הַמּוֹבִיל תְּמוּנוֹת הַתַּעֲנוּגִים אֶל הַכֹּחַ הַמִּתְאַוֶּה הָיָה חָזָק בָּהֶם יוֹתֵר מִמַּה שֶׁהָיָה בִּשְׁאָר בַּעֲלֵי חַיִּים, כְּאָמְרָם (סוכה נב:) "כָּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ יִצְרוֹ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ".

וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה. כִּי שִׂכְלָהּ הֶחָלוּשׁ הִתְעַצֵּל מֵהִתְבּוֹנֵן וְלֹא הִתְקוֹמֵם עַל הַדִּמְיוֹן הַכּוֹזֵב, וְצִיֵּר אָז כֹּחָהּ הַמְדַמֶּה כִּי אָמְנָם אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מֵעֵץ הַדַּעַת פֶּן תְּמֻתוּן, מִכָּל מָקוֹם לֹא יִתְאַמֵּת זֶה. וּבְכֵן אָמַר שֶׁכְּשֶׁהַנָּחָשׁ, וְהוּא הַדִּמְיוֹן, הִתְחִיל לָשׂוּם סָפֵק כָּזֶה, הִנֵּה הָאִשָּׁה בְּשִׂכְלָהּ הֶחָלוּשׁ אָמְרָה:

והנחש היה ערום צריך לומר שע״‎י מקרה קודם לכן אכל מעץ הדעת שהרי האזהרה לא היתה רק לאדם.

ויאמר אל האשה פתח הקב״‎ה את פי הנחש כמו שפתח את פי האתון של בלעם.

אף כי אמר אלקים וגו׳‎ אפילו אם אמר הקב״‎ה מצותיו לא תאכלו משום עץ שבגן בתמיה לפי הסברא גם הוא יודע הצווי דכתיב אף כי אמר אלקים לא תאכלו וגו'.

אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. יֵשׁ בְּעִנְיָן זֶה סָפֵק גָּדוֹל, שֶׁאִם הָאִשָּׁה הוֹסִיפָה מִדַּעְתָּהּ צִוּוּי ״לֹא תִגְּעוּ״, הֲרֵי יָדְעָה הָאֱמֶת שֶׁלֹּא צִוָּה ה׳ עַל הַנְּגִיעָה, וְאִם כֵּן אֵיךְ נִתְפַּתְּתָה הָאִשָּׁה לְדִבְרֵי הֶבֶל אֵלּוּ לוֹמַר ״כְּשֵׁם שֶׁאֵין מִיתָה בִּנְגִיעָה כָּךְ אֵין מִיתָה בַּאֲכִילָה״? לְפוּם רִיהֲטָא נִרְאֶה לְפָרֵשׁ שֶׁהָאִשָּׁה לֹא שָׁמְעָה הַצִּוּוּי מִפִּי הַגְּבוּרָה כִּי אִם מִפִּי בַּעְלָהּ, וְזֶה שֶׁאָמַר (בראשית ב:טז) ״וַיְצַו ה׳ אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר״ - מַהוּ ״לֵאמֹר״? אֶלָּא שֶׁיֹּאמַר גַּם לְאִשְׁתּוֹ שֶׁאֲכִילָה זוֹ מְסֻכֶּנֶת. כִּי מִטַּעַם זֶה נֶאֱמַר ״עַל הָאָדָם״ וְלֹא נֶאֱמַר ״אֶל הָאָדָם״ אֶלָּא ״עַל״, הַיְנוּ עַל אוֹדוֹת שֶׁלֹּא לְהָבִיא אֶת עַצְמוֹ בְּסַכָּנָה. וְהָאָדָם רָאָה בְּשִׂכְלוֹ לַעֲשׂוֹת סְיָג וּלְהוֹסִיף עַל הַצִּוּוּי לֶאֱסֹר לְאִשְׁתּוֹ אַף הַנְּגִיעָה כְּדֵי שֶׁלֹּא תָּבֹא לִידֵי אֲכִילָה, וְחַוָּה סָבְרָה שֶׁאָמַר לָהּ הַכֹּל מִפִּי הַגְּבוּרָה, עַל כֵּן בָּא לָהּ טָעוּת זֶה כִּי מָצָא לוֹ הַנָּחָשׁ לְהַטְעוֹתָהּ. וּבָזֶה אֵין אָנוּ צְרִיכִין לְפֵרוּשׁ רַשִׁ״י שֶׁפֵּרֵשׁ שֶׁלְּכָךְ לֹא בָּא הַנָּחָשׁ אֶל אָדָם הָרִאשׁוֹן לְפִי שֶׁהַנָּשִׁים דַּעְתָּן קַלּוֹת לְהִתְפַּתּוֹת, כִּי בְּלָאו הָכִי אֵין זֶה קֻשְׁיָא, שֶׁהֲרֵי הַנָּחָשׁ רָצָה לְהוֹכִיחַ מִן הַנְּגִיעָה שֶׁאֵין מִיתָה בַּאֲכִילָה, וְעִם אָדָם הָרִאשׁוֹן לֹא הָיָה יָכוֹל לְהוֹכִיחַ כְּלוּם, כִּי אָדָם יָדַע הָאֱמֶת שֶׁלֹּא צִוָּה ה׳ עַל הַנְּגִיעָה וְהוּא הוֹסִיף מִדַּעְתּוֹ.

וְנִרְאֶה לְפָרֵשׁ עוֹד, שֶׁחַוָּה הָיְתָה מְסֻפֶּקֶת אִם כַּוָּנַת הַנָּחָשׁ לְטוֹבָתָם כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ כֵּאלֹהִים יוֹדְעֵי טוֹב וָרָע, אוֹ שֶׁמָּא כַּוָּנָתוֹ כְּדֵי שֶׁיָּמוּת אָדָם וְיִשָּׂא הוּא אֶת חַוָּה. וְאָמַר לְחַוָּה לְפִי שֶׁנָּשִׁים דַּעְתָּן קַלּוֹת לְהִתְפַּתּוֹת, וְיָדַע שֶׁוַּדַּאי תִּתֵּן לְבַעְלָהּ תְּחִלָּה. עַל כֵּן אָמְרָה חַוָּה בְּזֹאת יִבָּחֵן דַּעַת הַנָּחָשׁ, וְהוֹסִיפָה צִוּוּי ״לֹא תִגְּעוּ״ כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה כָּל הַמַּשָּׂא וּמַתָּן בֵּינֵיהֶם בִּנְגִיעָה, כִּי בִּנְגִיעָה אֵין סְבָרָא שֶׁתַּקְדִּים אֶת בַּעְלָהּ כְּמוֹ בַּאֲכִילָה. וְכַאֲשֶׁר דָּחַף הַנָּחָשׁ אֶת חַוָּה בָּאִילָן, אָז אָמְרָה חַוָּה: עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי הַדִּין עִם הַנָּחָשׁ, כִּי אִם הָיְתָה כַּוָּנָתוֹ כְּדֵי שֶׁיָּמוּת הָאָדָם, אִם כֵּן לָמָּה דָּחַף אוֹתִי וּמַה יַרְוִיחַ בְּמִיתָתִי? אֶלָּא וַדַּאי שֶׁכִּדְבָרָיו כֵּן הוּא - לִהְיוֹת כֵּאלֹהִים, וְעַל כֵּן נָתְנָה מָקוֹם לִדְבָרָיו. וְעַיֵּן (בראשית א:יא) פֵּרוּשׁ יָקָר עַל סִפּוּר הַנָּחָשׁ עִם חַוָּה בְּפָסוּק ״עֵץ עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ״.

וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם וְגוֹ׳. צָרִיךְ לָדַעַת לְאֵיזֶה סִבָּה הוֹדִיעָנוּ הַכָּתוּב כִּי הַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם?

עוֹד נָתַתִּי לִבִּי לָתוּר הָעָרְמָה אֲשֶׁר הֶעֱרִים בָּעִנְיָן, וְלֹא רָאִיתִי אֶלָּא דְּבַר רִשְׁעוּת וְחָכְמָה נִפְלֵאת מִמֶּנּוּ.

אָכֵן יִתְבָּאֵר הָעִנְיָן בְּהָבִין כַּוָּנַת דְּבָרָיו בְּאָמְרוֹ אַף כִּי אָמַר וְגוֹ׳, שֶׁנִּרְאִים דְּבָרָיו כְּדִבְרֵי הוֹלֵלוּת, אֲשֶׁר עַל כֵּן קָדַם הַכָּתוּב לְהוֹדִיעַ כִּי הַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם, כְּדֵי לְהִתְבּוֹנֵן בַּאֲמָרָיו שֶׁבָּהֶם הִשִּׂיג לְהָסִית וּלְהַדִּיחַ אִשָּׁה יִרְאַת ה׳.

וְהִנֵּה בְּסֵדֶר דְּבָרָיו נִתְכַּוֵּן לוֹמַר ג׳ עִנְיָנִים, וּבָהֶם הִשִּׂיג כַּוָּנָתוֹ.

א׳, בָּא לְהוֹדִיעַ אוֹתָהּ יְדִיעָה אַחַת כִּי כֵּיוָן שֶׁלֹּא הִשִּׂיגָה לֶאֱכוֹל מֵעֵץ הַדַּעַת יִהְיֶה הַדָּבָר בְּעֵינֶיהָ כְּאִלּוּ אֵינָהּ אוֹכֶלֶת מִכָּל עֵץ הַגָּן. הַכַּוָּנָה בָּזֶה כִּי כֻלָּן כְּאַיִן נֶגְדּוֹ וְהָיוּ כְּלֹא הָיוּ לְגֹדֶל מַעֲלָתוֹ וַחֲשִׁיבוּתוֹ וְכוּ׳, וְהוּא אָמְרוֹ אַף כִּי אָמַר וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ יִהְיֶה בְּעֵינַיִךְ כְּאִלּוּ נִצְטַוֵּית עַל הַכֹּל, נִתְכַּוֵּן בָּזֶה לְהַגְדִּיל חֶשְׁקָהּ בּוֹ וּלְהַבְזוֹת כָּל תַּאֲווֹתֶיהָ בְּכָל עֲצֵי הַגָּן. וְזוֹ הִיא הַמִּדָּה אֲשֶׁר מִתְנַהֵג בָּהּ הַיֵּצֶר הָרָע עִם הַנִּשְׁמָעִים לוֹ, שֶׁיָּסִיר מֵהֶם תַּאֲוַת הַהֶתֵּר וְיַמְאִיסֶנּוּ בְּעֵינֵיהֶם וְיַגְדִּיל בְּעֵינֵיהֶם תַּאֲוַת הָאִסּוּר עַד אֵין כָּמוֹהוּ.

ב׳, נִתְכַּוֵּן סֵדֶר פִּתּוּי אַחֵר, וְהוּא כִּי מוֹרֶה הוֹרָאָה הוּא לָהּ, וְהוּא עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בראשית יח) כִּי עֵץ הַדַּעַת הוּא שֶׁנָּטַע ה׳ תְּחִלָּה בַּגָּן וּמִמֶּנּוּ שָׁתַל כָּל הָאִילָנוֹת שֶׁבַּגָּן, וְלָזֶה בָּא הַמֵּסִית וְאָמַר שֶׁהֲגַם שֶׁלֹּא אָסַר ה׳ אֶלָּא עֵץ הַדַּעַת, תִּתְחַיֵּב לוֹמַר שֶׁאַף כָּל שְׁאָר הָעֵצִים שֶׁבַּגָּן אָסַר, כִּי דָּן בָּהֶם דִּין הַבְרָכָה, וּתְנַן בְּפֶרֶק א׳ מִמַּסֶּכֶת עָרְלָה הִבְרִיכָהּ שָׁנָה אַחַר שָׁנָה מוֹנֶה לָהּ מִשָּׁנָה שֶׁנִּפְסַק, עַד כָּאן. וְהַכַּוָּנָה בָּזֶה כִּי קוֹדֶם שֶׁנִּפְסַק הֲגַם שֶׁהֵם מוּשְׁרָשׁוֹת בָּאָרֶץ אַף עַל פִּי כֵן עִקַּר יְנִיקָתָם מֵהָאִילָן וְהָיוּ כְּעַנְפֵי הָאִילָן הַזָּקֵן, וְכֵן פֵּרְשׁוּ רַמְבַּ״ם וְר״ש. וְהוּא שֶׁטָּעַן הַמֵּסִית בְּאָמְרוֹ אַף כִּי אָמַר וְגוֹ׳ פֵּרוּשׁ כִּי אִם תְּקַבֵּל עָלֶיהָ לְקַיֵּם דָּבָר זֶה צְרִיכָה הִיא לְהִבָּדֵל מֵהַכֹּל, לְצַד שֶׁכָּל עֲצֵי הַגָּן עוֹדֶנָּם יוֹנְקוֹת מֵעֵץ הַדַּעַת, בְּטוֹעֲנוֹ, כִּי מוּבְרָכִים הֵם וַעֲדַיִן לֹא נִפְסְקוּ, כִּי זְמַן מוּעָט הָיָה מִזְּמַן שֶׁנָּטַע ה׳ הַגָּן לְעֵת צַוּוֹתוֹ עָלָיו.

ג׳, נִתְכַּוֵּן בְּאָמְרוֹ אַף וְגוֹ׳, לֶהֱיוֹת, כִּי חַוָּה לֹא נִצְטַוֵּית מִפִּי הַבּוֹרֵא אֶלָּא מִפִּי אָדָם, וּכְמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ בִּמְקוֹמוֹ, לָזֶה בָּא הַמֵּסִית וְאָמַר לָהּ הוֹדָעָה אַחַת, כִּי מִצְוַת ה׳ עָלֶיהָ הִיא שֶׁלֹּא תֹאכַל מִכָּל עֵץ הַגָּן, כִּי הוּא עֵד בַּדָּבָר שֶׁכֵּן צִוָּה ה׳ עָלֶיהָ. וְכַוָּנַת הַמֵּסִית ב׳ מַחְשָׁבוֹת לְעִנְיָן זֶה לְרָעָה: הָא׳, תַּאֲמִין דְּבָרָיו וְתֶאֱסֹר הַכֹּל, וְאָז יִכָּנֵס בְּטַעֲנַת מְנִיעַת הָאֶפְשָׁרִיּוּת וְיֵשׁ לוֹ מָבוֹא לְהִכָּנֵס בּוֹ לְהָסִית. וְהַב׳, נִתְכַּוֵּן כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה עֵדוּת אָדָם שֶׁצִּוָּה לָהּ עַל עֵץ הַדַּעַת לְבַד עֵדוּת מֻכְחֶשֶׁת, וְהִיא סְבָרַת בֵּית שַׁמַּאי בְּפֶרֶק ד׳ מִמַּסֶּכֶת עֵדֻיּוֹת: מִי שֶׁהָיוּ ב׳ כִּתֵּי עֵדִים מְעִידוֹת אוֹתוֹ, אֵלּוּ מְעִידוֹת שֶׁנָּדַר ב׳ וְאֵלּוּ מְעִידוֹת שֶׁנָּדַר ה׳, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים נֶחְלְקָה הָעֵדוּת וְאֵין כָּאן נְזִירוּת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים יֵשׁ בִּכְלַל ה׳ ב׳, עַד כָּאן. וּבְסַנְהֶדְרִין (לא.) הֶעֱמִידוּ מַחְלֹקֶת בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל בְּכַת אַחַת, פֵּרוּשׁ, אֶחָד מֵהַב׳ אָמַר ה׳ וְאֶחָד אָמַר ב׳ וְכוּ׳. וּמֵעַתָּה חָשַׁב הַמֵּסִית כֵּיוָן שֶׁלֹּא הָיוּ אֶלָּא ב׳, אָדָם אָמַר לֹא אָסַר אֶלָּא עֵץ הַדַּעַת, וְהַמֵּסִית אָמַר הַכֹּל אָסַר, נֶחְלְקָה הָעֵדוּת. וְאַחַר שֶׁכָּתַבְתִּי זֶה מָצָאתִי מַאֲמָר אֶחָד בְּתִקּוּנֵי הַזֹּהַר תִּקּוּן נ״ט שֶׁמַּסְכִּים לְפֵרוּשֵׁנוּ, שֶׁכָּתַב וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: וְחִוְיָא בִּישָׁא אַעֲבַר הָכָא עַל לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר דְּסָהִיד שִׁקְרָא שֶׁאָמַר ״אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים״ וְגוֹ׳ עַד כָּאן. וְזוֹ הִיא מִדָּתוֹ לְשַׁקֵּר וּלְהוֹלִיד בִּלְבַב אֱנוֹשׁ אֱמוּנוֹת וְדֵעוֹת כּוֹזְבוֹת רַחֲמָנָא לִצְלַן, וְלִפְעָמִים יִתְכַּוֵּן לְהַפְלִיג וּלְהַגְדִּיל עֲבֵרוֹת בְּלֵב אָדָם, וְיָשׁוּב לוֹמַר לוֹ כִּי הוּא מֵהַנִּמְנָע בַּמּוּשָּׂג, וְאֵין לְךָ עָרוּם בָּעוֹלָם כָּזֶה.

וְטַעַם שֶׁעָשָׂה ה׳ כָּכָה, לֶהֱיוֹת שֶׁכָּל מַחְְשֶׁבֶת ה׳ הוּא לְצַד הַשָּׂגַת טוֹב הַמֻּפְלָא, וְהוּא תָּלוּי בִּבְחִינַת עֲבוֹדָה זוֹ. לָזֶה הִגְדִּיל בְּחִינַת עָרְמָתוֹ וִיכָלְתּוֹ, וּלְפִי הַצַּעַר שֶׁיִּסְבּוֹל אָדָם וְיִתְחַכֵּם לְהִנָּצֵל מִמֶּנּוּ יַעֲלֶה בְּמַעֲלוֹת.

וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה וְגוֹ׳. פֵּרוּשׁ: בַּצִּפְצוּף אֲשֶׁר יְדַבְּרוּ בּוֹ הַבַּעֲלֵי חַיִּים בִּלְתִּי מְדַבְּרִים, וְאָז הָיוּ מַכִּירִים כָּל צִפְצוּפֵי וְכוּ׳, וַאֲפִלּוּ שִׂיחַת הַדּוֹמֵם. כִּי כָל מַה שֶׁבָּרָא ה׳ יֵשׁ לוֹ כְּפִי בְּחִינָתוֹ דִּבּוּר לְטַעַם אֲשֶׁר יְשַׁבַּח אֶת קוֹנוֹ, כְּאָמְרוֹ (משלי טז:ד) ״כָּל פָּעַל ה׳ לַמַּעֲנֵהוּ״, וְצֵא וּלְמַד מִפִּרְקֵי שִׁירָה. וּמָצָאנוּ לִגְדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ מַכִּירִים בְּכָל צִפְצוּף וְשִׂיחָה, כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוכה כח:) אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְכוּ׳, וּמִכָּל שֶׁכֵּן אָדָם הָרִאשׁוֹן יְצִיר כַּפָּיו יִתְבָּרַךְ.