וַיֶּחֱמ֥וּ הַצֹּ֖אן אֶל־הַמַּקְל֑וֹת וַתֵּלַ֣דְןָ הַצֹּ֔אן עֲקֻדִּ֥ים נְקֻדִּ֖ים וּטְלֻאִֽים׃

אל המקלות. אֶל מַרְאוֹת הַמַּקְלוֹת:

עקדים. מְשֻׁנִּים בִּמְקוֹם עֲקִידָתָם, הֵם קַרְסֻלֵּי יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם:

וְאִתְיַחֲמָא עָנָא בְּחוּטְרַיָּא וִילִידָא עָנָא רְגוֹלִין נְמוֹרִין וּרְקוֹעִין

ויחמו. נתעברו, ובאה זאת המלה משונה בנקוד בעבור אות הגרון, והיה ראוי להיות כמו "וישבו לאכל לחם" (בראשית לז כה), ואל תתמה בעבור שאמר על הצאן לשון וכרים כי משפט הלשון להפריש בין זכרים לנקבות בלשון יחיד, רק בלשון רבים לא יחושו:

אל המקלות. מן המקלות ורבים יתמהו, ויאמרו כי זה פלא, ואמת שהוא מפלאות התולדות וכן המשפט אפילו האשה שנבראה בצלם המלאכים:

וטלואים. הם הברודים כי שם כלל הוא:

ויחמו הצאן - כולן לשון זכר.

ויחמו הצאן לא חש לומר על רבים לשון זכר דוגמא אם יצאו בנות שילה.

אל המקלות כמו מן המקלות. לשבור אל יוסף מן יוסף. ד״‎א בשביל המקלות כמו כי ארד אל בני.

ותלדן הצאן עקדים ומכאן ואילך לא הציג מקלות, אלא הכשבים שהיו עקודים ונקודים הפריד יעקב ויתן שאר פני הצאן אל אלו שהיו עקודים ואת כל חום שהיה מצאן לבן.