וַתֹּ֣אמֶר אֶל־אָבִ֗יהָ אַל־יִ֙חַר֙ בְּעֵינֵ֣י אֲדֹנִ֔י כִּ֣י ל֤וֹא אוּכַל֙ לָק֣וּם מִפָּנֶ֔יךָ כִּי־דֶ֥רֶךְ נָשִׁ֖ים לִ֑י וַיְחַפֵּ֕שׂ וְלֹ֥א מָצָ֖א אֶת־הַתְּרָפִֽים׃

וַאֲמֶרֶת לַאֲבוּהָא לָא יִתְקֵף בְּעֵינֵי רִבּוֹנִי אֲרֵי לָא אִכּוּל לְמֵיקַם מִן קֳדָמָךְ אֲרֵי אֹרַח נְשִׁין לִי וּבְלַשׁ וְלָא אַשְׁכַּח יָת צַלְמָנַיָּא

אַל יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי כִּי לֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ לֹא הֲבִינוֹתִי מָה הִתְנַצְּלוּת זֶה, וְכִי הַנָּשִׁים אֲשֶׁר לָהֶן הָאֹרַח לֹא יָקוּמוּ וְלֹא יַעַמְדוּ. אוּלַי אָמְרָה כִּי רֹאשָׁהּ וְאֵיבָרֶיהָ כְּבֵדִים עָלֶיהָ וְהִיא חוֹלָה בְּבֹא הָאֹרַח, כִּי כֵן דַּרְכָּן, וְכָל שֶׁכֵּן בִּמְעַטּוֹת הַלֵּדָה כְּרָחֵל שֶׁדְּמֵיהֶן מוּעָטִין וְהָאֹרַח יִכְבַּד עֲלֵיהֶם מְאֹד. וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי כִּי הָיוּ הַנִּדּוֹת בִּימֵי הַקַּדְמוֹנִים מְרֻחָקוֹת מְאֹד, כִּי כֵן שְׁמָן מֵעוֹלָם "נִדּוֹת" לְרִחוּקָן, כִּי לֹא יִתְקָרְבוּ אֶל אָדָם וְלֹא יְדַבְּרוּ בוֹ, כִּי יָדְעוּ הַקַּדְמוֹנִים בְּחָכְמָתָם שֶׁהֶבְלָן מַזִּיק, גַּם מַבָּטָן מוֹלִיד גְּנַאי וְעֹשֶׂה רֹשֶׁם רַע, כַּאֲשֶׁר בֵּאֲרוּ הַפִּילוֹסוֹפִים, עוֹד אֲנִי עָתִיד לְהַזְכִּיר נִסְיוֹנָם בָּזֶה (ויקרא יח יט). וְהָיוּ יוֹשְׁבוֹת בָּדָד בְּאֹהֶל לֹא יִכָּנֵס בּוֹ אָדָם, וּכְמוֹ שֶׁהִזְכִּירוּ רַבּוֹתֵינוּ בַּבָּרַיְתָא שֶׁל מַסֶּכֶת נִדָּה, תַּלְמִיד אָסוּר לִשְׁאֹל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל נִדָּה, רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, אֲפִלּוּ הַדִּבּוּר הַיֹּצֵא מִפִּיהָ הוּא טָמֵא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אָסוּר לְאָדָם לְהַלֵּךְ אַחַר הַנִּדָּה וְלִדְרֹס אֶת עֲפָרָהּ, שֶׁהוּא טָמֵא כַּמֵּת כָּךְ עֲפָרָהּ שֶׁל נִדָּה טָמֵא, וְאָסוּר לֵהָנוֹת מִמַּעֲשֵׂה יָדֶיהָ. וּלְכָךְ אָמְרָה רָחֵל, רְאוּיָה הָיִיתִי לָקוּם מִפְּנֵי אֲדוֹנִי לְנַשֵּׁק יָדָיו, אֲבָל דֶּרֶךְ נָשִׁים לִי וְלֹא אוּכַל לְהִתְקָרֵב אֵלֶיךָ וְגַם לֹא לָלֶכֶת בָּאֹהֶל כְּלָל, שֶׁלֹּא תִּדְרֹךְ אַתָּה עָפָר רַגְלַי. וְהוּא הֶחֱרִישׁ מִמֶּנָּה וְלֹא עָנָה אוֹתָהּ, כִּי לֹא הָיוּ מְסַפְּרִים עִמָּהֶן כְּלָל מִפְּנֵי שֶׁדִּבּוּרָהּ טָמֵא: