יַעֲבׇר־נָ֥א אֲדֹנִ֖י לִפְנֵ֣י עַבְדּ֑וֹ וַאֲנִ֞י אֶֽתְנָהֲלָ֣ה לְאִטִּ֗י לְרֶ֨גֶל הַמְּלָאכָ֤ה אֲשֶׁר־לְפָנַי֙ וּלְרֶ֣גֶל הַיְלָדִ֔ים עַ֛ד אֲשֶׁר־אָבֹ֥א אֶל־אֲדֹנִ֖י שֵׂעִֽירָה׃

יעבר נא אדני. אַל נָא תַאֲרִיךְ יְמֵי הֲלִיכָתְךָ, עֲבֹר כְּפִי דַּרְכְּךָ וְאַף אִם תִּתְרַחֵק:

אתנהלה. אֶתְנַהֵל, הֵ"א יְתֵירָה, כְּמוֹ אֵרְדָה, אֶשְׁמְעָה:

לאטי. לְאַט שֶׁלִּי, לְשׁוֹן נַחַת, הַהוֹלְכִים לְאַט, לְאַט לִי לַנַּעַר (שמואל ב י"ח). לְאִטִּי הַלָּמֶ"ד מִן הַיְסוֹד, וְאֵינָהּ מְשַׁמֶּשֶׁת - אֶתְנַהֵל נַחַת שֶׁלִּי:

לרגל המלאכה. לְפִי צֹרֶךְ הֲלִיכַת רַגְלֵי הַמְּלָאכָה הַמֻּטֶּלֶת עָלַי לְהוֹלִיךְ:

ולרגל הילדים. לְפִי רַגְלֵיהֶם שֶׁהֵם יְכוֹלִים לֵילֵךְ:

עד אשר אבא אל אדני שעירה. הִרְחִיב לוֹ הַדֶּרֶךְ, שֶׁלֹּא הָיָה דַעְתּוֹ לָלֶכֶת אֶלָּא עַד סֻכּוֹת; אָמַר אִם דַּעְתּוֹ לַעֲשׂוֹת לִי רָעָה, יַמְתִּין עַד בּוֹאִי אֶצְלוֹ, וְהוּא לֹא הָלַךְ; וְאֵימָתַי יֵלֵךְ? בִּימֵי הַמָּשִׁיחַ (בראשית רבה), שֶׁנֶּאֱמַר וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו (עובדיה א'); וּמִ"אַ יֵשׁ לְפָרָשָׁה זוֹ רַבִּים:

יְעִבַּר כְּעַן רִבּוֹנִי קֳדָם עַבְדֵּהּ וַאֲנָא אֱדַבֵּר בְּנִיחַ לְרֶגֶל עוֹבַדְתָּא דִּי קֳדָמַי וּלְרֶגֶל יָנְקַיָּא עַד דִּי אֵעוֹל לְוַת רִבּוֹנִי לְשֵׂעִיר

אתנהלה. כמו אתנהל עמם:

לאטי. היו"ד נוסף או יהי לשון יחיד מדבר:

לרגל המלאכה. בעבור המקנה שהוא מלאכתי והקרוב אלי כי פי' המלאכה מה שיוכל אדם לעשות בכחו וברשותו, גם הממון יקרא כך כמו "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" (שמות כב ז), ומזאת הגזרה מלת "מלאך", בעבור שהוא תחת רשות השולח, ויהיה לרגל כמו "ויברך ד' אותך לרגלי" (בראשית ל, ל) ויתכן להיות לרגל כמשמעו שהוליכם על רגליהם:

עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה הָיָה לְיַעֲקֹב בְּשׁוּבוֹ אֶל אַרְצוֹ דֶּרֶךְ בְּאֶרֶץ שֵׂעִיר, וְהִנֵּה אָמַר לוֹ עֵשָׂו "וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ", שֶׁלֹּא יִפָּרֵד מִמֶּנּוּ עַד שׁוּבוּ אֶל אָבִיו, לַעֲשׂוֹת לוֹ כָּבוֹד בְּבוֹאוֹ אֶל אַרְצוֹ, וְיַעֲקֹב אָמַר אֲנִי אֵלֵךְ לְאִטִּי וַאֲדֹנִי יָשׁוּב אֶל עִיר מֶמְשַׁלְתּוֹ, וְאִם אָשׁוּב דֶּרֶךְ עִירוֹ יְכַבְּדֵנִי וְיֵלֵךְ עִמִּי כַּאֲשֶׁר יַחְפֹּץ. וְלֹא הָיָה זֶה נֶדֶר מִמֶּנּוּ שֶׁיָּבֹא אֵלָיו, שֶׁאֵין עֵשָׂו צָרִיךְ לוֹ. וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ (ע"ז כה) עוֹד, שֶׁלֹּא הָיָה בְּדַעַת יַעֲקֹב לָשׁוּב דֶּרֶךְ שֵׂעִיר, וּרְצוֹנוֹ הָיָה לְהִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ כַּאֲשֶׁר יוּכַל, אֲבָל הִרְחִיב לוֹ אֶת הַדֶּרֶךְ, וְגַם זוֹ עֲצַת חָכְמָה. וְעוֹד לָהֶם מִדְרָשׁ אַחֵר (ב"ר עח יד), שֶׁיְּקַיֵּם דְּבָרוֹ לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (עובדיה א כא) "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו", יֹאמַר כִּי הַמּוֹשִׁיעִים אֲשֶׁר בְּהַר צִיּוֹן יַעֲלוּ לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו:

עד אשר אבא אל אדוני שעירה - הרחיב לו את הדרך.

[לרגל המלאכה לשון קנין ונכסים].

עד אשר אבא אל אדני שעירה. אחרי שאושיב בני ונשי וצאני במקום מנוחתם אבא אליך בשעיר להתכבד ושם נתראה בשמחה ושלום.