בְּרֵאשִׁית ל״ד · י״ב

הַרְבּ֨וּ עָלַ֤י מְאֹד֙ מֹ֣הַר וּמַתָּ֔ן וְאֶ֨תְּנָ֔ה כַּאֲשֶׁ֥ר תֹּאמְר֖וּ אֵלָ֑י וּתְנוּ־לִ֥י אֶת־הַֽנַּעֲרָ֖ לְאִשָּֽׁה׃

במילים פשוטות

שכם מרבה בהצעותיו ואומר שיתן כל מוהר ומתן שיבקשו, ובלבד שיתנו לו את הנערה לאישה. רש״י מבאר ש״מהר״ הוא הכתובה. הרמב״ן מוסיף שהמוהר הוא הדבר הניתן לבתולה, והמתן הוא מתנות או כסף וזהב לאביה ולאחיה. הרמב״ן מבאר שכל הפיוס הזה נועד כדי שיתנו לו את דינה ברצון, שכן הנערה עצמה לא נתרצתה לו והיתה צועקת ובוכה תמיד. עוד מבאר הרמב״ן שדינה היתה יפת תואר מאוד, אלא שהכתוב לא סיפר ביופיה כדרך שסיפר בשרה ורבקה ורחל. ספורנו מבאר שהריבוי היה כמשיב אשם על החטא.
מבוסס על רש״י, רמב״ן, ספורנו · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

מהר. כְּתֻבָּה:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

אַסְגוּ עָלַי לַחֲדָא מוֹהֲרִין וּמַתְּנָן וְאֶתֵּן כְּמָא דִּי תֵימְרוּן לִי וְהָבוּ לִי יָת עוּלֶמְתָּא:לאִנְתּוּ

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רמב״ן

רבי משה בן נחמן · ספרד, המאה ה־13

מֹהַר וּמַתָּן - מֹהַר, כְּתֻבָּה, שֶׁהוּא הַדָּבָר הַנִּתָּן לִבְתוּלָה, כְּדִכְתִיב (שמות כב טז) "כְּמֹהַר הַבְּתוּלוֹת", וְהֵם סִבְלוֹנוֹת שֶׁהַבַּחוּרִים שׁוֹלְחִים לַבְּתוּלוֹת כַּאֲשֶׁר יִשְׂאוּ אוֹתָן. וּמַתָּן, מִגְדָּנוֹת אוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לְאָבִיהָ וּלְאַחֶיהָ. וּבִבְרֵאשִׁית רַבָּה (פ ז) אָמְרוּ מֹהַר - פְּרָאנוּן, "מַתָּן" - פְּרָא פְּרָנוּן, וְהֵם כְּתֻבָּה וְנִכְסֵי מְלוֹג בִּלְשׁוֹן יְרוּשַׁלְמִי. כְּלוֹמַר, שֶׁיִּתֵּן לָהּ הוּא מִשֶּׁלּוֹ נְכָסִים שֶׁיִּהְיוּ שֶׁלָּהּ כְּנִכְסֵי בֵּית אָבִיהָ, וְיִהְיוּ אֶצְלוֹ כְּנִכְסֵי מְלוֹג. וְטַעַם הַפִּיּוּס הַזֶּה כְּדֵי שֶׁיִּתְּנוּ אוֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה בְּרָצוֹן, כִּי הַנַּעֲרָה לֹא הָיְתָה מִתְרַצָּה אֵלָיו וְצוֹעֶקֶת וּבוֹכָה תָּמִיד, וְזֶה טַעַם "וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָה". וּלְכָךְ אָמַר "קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה", שֶׁכְּבָר הִיא בְּבֵיתוֹ וּבְיָדוֹ, וְלֹא יִירָא מֵאַחֶיהָ כִּי הוּא נְשִׂיא הָאָרֶץ, וְאֵיךְ יִגְזְלוּהָ מִמֶּנּוּ לְהוֹצִיאָהּ מִבֵּיתוֹ. וְהַחֵשֶׁק הַגָּדוֹל לִשְׁכֶם כִּי הָיְתָה הַנַּעֲרָה יְפַת תֹּאַר מְאֹד, אֲבָל לֹא סִפֵּר הַכָּתוּב בְּיָפְיָהּ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בְּשָׂרָהּ וּבְרִבְקָה וּבְרָחֵל, כִּי לֹא יִרְצֶה לְהַזְכִּיר יָפְיָהּ בִּהְיוֹתוֹ אֵלֶיהָ לְמִכְשׁוֹל עָוֹן, וּבִשְׁבַח הַצַּדִּיקוֹת דִּבֵּר הַכָּתוּב וְלֹא בָּזוֹ. וְכֵן לֹא הִזְכִּיר מָה נַעֲשָׂה בָּהּ אַחֲרֵי כֵן. וְעַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט עָמְדָה עִם אַחֶיהָ צְרוּרָה בְּאַלְמְנוּת חַיּוּת, כִּי הָיְתָה טְמֵאָה בְּעֵינֵיהֶם, כְּדִכְתִיב אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם. וְרַבּוֹתֵינוּ נֶחְלְקוּ בָּהּ (ב"ר פ יא), וְהַקָּרוֹב דִּבְרֵי הָאוֹמֵר, נְטָלָהּ שִׁמְעוֹן וּקְבָרָהּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן. וְהוּא כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, כִּי הָיְתָה עִמּוֹ בְּבֵיתוֹ כְּאַלְמָנָה וְיָרְדָה עִמָּהֶם לְמִצְרַיִם וְשָׁם מֵתָה, וְנִקְבְּרָה בָּאָרֶץ וּקְבוּרָתָהּ יְדוּעָה עַד הַיּוֹם בְּקַבָּלָה וְהִיא בְּעִיר אַרְבֵּאל עִם קֶבֶר נִתַּאי הָאַרְבֵּלִי. וְיִתָּכֵן כִּי הֶעֱלָה שִׁמְעוֹן עַצְמוֹתֶיהָ בְּחָמְלוֹ עָלֶיהָ, אוֹ שֶׁהֶעֱלוּ אוֹתָם יִשְׂרָאֵל עִם עַצְמוֹת אַחֶיהָ כָּל הַשְּׁבָטִים, כְּמוֹ שֶׁהִזְכִּירוּ רַבּוֹתֵינוּ (ב"ר ק יא):

מקור: ספריא · CC BY

ספורנו

רבי עובדיה ספורנו · איטליה, המאה ה־16

הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד. כְּמֵשִׁיב לָכֶם אָשָׁם עַל מַה שֶׁחָטָאתִי לָכֶם.

מקור: ספריא · נחלת הכלל