וַתֹּ֣סֶף לָלֶ֔דֶת אֶת־אָחִ֖יו אֶת־הָ֑בֶל וַֽיְהִי־הֶ֙בֶל֙ רֹ֣עֵה צֹ֔אן וְקַ֕יִן הָיָ֖ה עֹבֵ֥ד אֲדָמָֽה׃

רעה צאן. לְפִי שֶׁנִּתְקַלְּלָה הָאֲדָמָה פֵּרֵשׁ לוֹ מֵעֲבוֹדָתָהּ:

וְאוֹסִיפַת לְמֵילַד יָת אֲחוֹהִי יָת הָבֶל וַהֲוָה הֶבֶל רָעֵי עָנָא וְקַיִן הֲוָה פָלַח בְּאַרְעָא

וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן. שֶׁהָיְתָה מְלֶאכֶת חָכְמָה יוֹתֵר מִמְּלֶאכֶת עֲבוֹדַת אֲדָמָה.

וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה. וּבְכֵן כָּל אֶחָד מֵהֶם הֵבִיא מִן הַבָּא בְּיָדוֹ:

וַתּוֹסֶף וְגוֹ׳ אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל. טַעַם שֶׁהֻצְרַךְ לוֹמַר ״אֶת אָחִיו״ לְלֹא צֹרֶךְ, גַּם הֶאֱרִיךְ לוֹמַר פַּעֲמַיִם תֵּבַת אֶת, יִתְבָּאֵר עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בראשית רבה פכ״ב) כִּי אַחַר שֶׁנִּצַּח הֶבֶל לְקַיִן וְהִפִּילוֹ, רִחֵם עָלָיו הֶבֶל וְקָם מֵעָלָיו, וְאַחַר כָּךְ קָם קַיִן וְגוֹ׳ וַהֲרָגוֹ (תנחומא, בראשית ט). וְהוּא שֶׁרָמַז בְּאָמְרוֹ אֶת אָחִיו, פֵּרוּשׁ כִּי נָהַג הוּא עִם קַיִן בְּמִדַּת הָאַחְוָה כַּנִּזְכָּר, אֲבָל קַיִן נָהַג עִמּוֹ בְּלֹא אַחְוָה אֶלָּא כְּאָדָם אַחֵר, וְהוּא אָמְרוֹ אֶת הָבֶל בְּלֹא אַחְוָה, וְלָזֶה הִפְסִיק בְּ״אֶת״ ב׳. עוֹד רָמַז בִּב׳ אֶתִּין עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יבמות סב) כִּי ב׳ תְּאוֹמוֹת נוֹלְדוּ עִם הֶבֶל, לָזֶה אָמַר ב׳ פְּעָמִים ״אֶת״, וּבְקַיִן פַּעַם אַחַת ״אֶת״ כִּי לֹא נוֹלְדָה אֶלָּא אַחַת.