וּלְיוֹסֵ֤ף יֻלַּד֙ שְׁנֵ֣י בָנִ֔ים בְּטֶ֥רֶם תָּב֖וֹא שְׁנַ֣ת הָרָעָ֑ב אֲשֶׁ֤ר יָֽלְדָה־לּוֹ֙ אָֽסְנַ֔ת בַּת־פּ֥וֹטִי פֶ֖רַע כֹּהֵ֥ן אֽוֹן׃

בטרם תבא שנת הרעב. מִכָּאן שֶׁאָדָם אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן (תענית י"א):

וּלְיוֹסֵף אִתְיְלִיד תַּרְתֵּין בְּנִין עַד לָא עַלַּת שַׁתָּא דְכַפְנָא דִּילִידַת לֵהּ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע רַבָּא דְאוֹן

בטרם תבא שנת הרעב - ולפי שבא יעקב בתחילת ימי הרעב בשנה שניה ולסוף שבע עשרה שנה בשעת מותו אמר ליוסף: שני בניך הנולדים לך עד באי אליך לי הם. אבל מולדתך אשר הולדת אחריהם אחרי באי אליך לך יהיו, לכך פירשם כאן שאפרים ומנשה נולדו לפני שנות הרעב קודם שבא יעקב, אבל אחרי כן הוליד בנים ובני בנים שנקראו על שם אחיהם בנחלתם כמו שאמר יעקב.

בטרם תבוא שנת הרעב פרש״‎י שאסור לשמש מטתו בשנת רעבון וא״‎ת הרי לוי שמש מטתו בשנת רעבון שאמרו רבותינו זו יוכבד שנולדה בין החומות, אלא י״‎ל דיוסף היה לו לפרוש מתשמיש המטה לפי שאביו ואחיו שרויין בצער אבל לוי שהיה יודע שאין מחסור לאביו לא היה לו לפרוש, ואם בשביל יוסף לא אסרו הדבר בשביל היחיד.

בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב. מִכָּאן שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן, וּלְפִי זֶה הָיָה לוֹ לוֹמַר ״וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בִּשְׁנַת הַשֹּׂבַע״, וְיֵשׁ כִּדְמוּת סֶמֶךְ לְדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי שֶׁאוֹמְרִים (יבמות סא:) שֶׁאִם יֵשׁ לְאָדָם שְׁנֵי בָּנִים קִיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. וְאִם לֹא הִגִּיד לָנוּ הַכָּתוּב שֶׁיּוּלַּד לוֹ שְׁנֵי בָּנִים בְּטֶרֶם יָבֹא שְׁנַת הָרָעָב, הָיִיתִי אוֹמֵר שֶׁלְּכָךְ קָרָא שֵׁם הַשֵּׁנִי אֶפְרַיִם ״כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים״, לְפִי שֶׁנּוֹלַד בִּשְׁנַת הָרָעָב שֶׁכָּל הָעוֹלָם הָיוּ רְעֵבִים וּלְיוֹסֵף הָיָה בָּר וּפֵרוֹת לָרוֹב. אֲבָל עַכְשָׁיו שֶׁקְּרָאוֹ אֶפְרַיִם קֹדֶם שְׁנַת הָרָעָב, וַדַּאי קְרָאוֹ כָּךְ לְפִי שֶׁאָז יָצָא יְדֵי מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה, זֶהוּ שֶׁאָמַר ״כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים״ אַחַר הֱיוֹת לוֹ שְׁנֵי בָּנִים כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. אָמְנָם לְדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל שֶׁסּוֹבְרִים בֵּן וּבַת דַּוְקָא, אֵין לְפָרֵשׁ כָּךְ. וְיָכוֹל לִהְיוֹת רֶמֶז מִכָּאן לְמַה שֶּׁכָּתוּב שֶׁלֹּא יִבְעוֹל אָדָם כְּשֶׁהוּא רָעֵב וְלֹא כְּשֶׁהוּא שָׂבֵעַ (רמב״ם הל׳ דעות פ״ד הל׳ יט), עַל כֵּן לֹא נֶאֱמַר ״בִּשְׁנַת הַשָּׂבָע״, כִּי מְדַבֵּר בַּזְּמַן הַמְמֻצָּע בֵּין שֹׂבַע לְרָעָב.

וּלְיוֹסֵף יֻלַּד וְגוֹ׳. קֶשֶׁר הַכָּתוּב עִם שֶׁלְּמַעְלָה מִמֶּנּוּ, לוֹמַר הַשָּׂגַת הַטּוֹב שֶׁל יוֹסֵף בְּשֶׁבַע שְׁנֵי שָׂבָע, כִּי מִלְּבַד כִּי צָבַר בָּר הַרְבֵּה וְהִצְלִיחַ, גַּם כִּי נִזְכַּר לְטוֹבָה בַּבָּנִים, וּקְרִיאַת שֵׁם בָּנָיו כֵּן יַגִּיד כִּי הוּא שְׂבַע רָצוֹן כִּי נִשָּׁהוּ ה׳ כָּל עֲמָלוֹ וְהִפְרָהוּ ה׳, וּפְרִיָּה זוֹ כּוֹלֶלֶת בָּנִים וְעֹשֶׁר וְכָבוֹד:

בְּטֶרֶם תָּבֹא שְׁנַת וְגוֹ׳. בְּמַסֶּכֶת תַּעֲנִית (תענית יא.) דָּרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה מִכָּאן שֶׁאָסוּר לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּשְׁנֵי רָעָב. וּבְהֶכְרֵחַ לוֹמַר שֶׁדְּרָשָׁתָם הִיא בְּאִם אֵינוֹ עִנְיָן לְיוֹסֵף, שֶׁהֲרֵי הוּא עֲדַיִן לֹא קִיֵּם פִּרְיָה וְרִבְיָּה, וְאָמְרוּ שָׁם בַּשַּׁ״ס בְּפֵרוּשׁ שֶׁחֲשׂוּכֵי בָנִים מְשַׁמְּשִׁין מִטּוֹתֵיהֶן בִּשְׁנֵי רָעָב, וְלֹא מָצִינוּ שֶׁהָיוּ לְיוֹסֵף בָּנִים קֹדֶם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה, וּכְפִי הַדִּין אֲפִלּוּ בְּשֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב הָיָה לוֹ לְשַׁמֵּשׁ, אֶלָּא שֶׁהַכָּתוּב נִדְרָשׁ בְּאִם אֵינוֹ עִנְיָן.

וּמֵעַתָּה לֹא קָשֶׁה מַה שֶׁהִקְשׁוּ הַתּוֹסָפוֹת שָׁם מִיּוֹכֶבֶד שֶׁנּוֹלְדָה בֵּין הַחוֹמוֹת, שֶׁשִּׁמֵּשׁ לֵוִי בִּשְׁנֵי רָעָב, כִּי כְּשֶׁיָּרְדוּ אֲבוֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה הָיְתָה שָׁנָה שְׁנִיָּה לִשְׁנֵי רָעָב, וְנִדְחֲקוּ לוֹמַר שֶׁמִּדַּת חֲסִידוּת שָׁנוּ וְלֵוִי לֹא הָיָה חָסִיד בְּדָבָר זֶה. וְאֵין נִרְאִין דִּבְרֵיהֶם, לֹא בְּמַה שֶׁאָמְרוּ מִדַּת חֲסִידוּת, כִּי מִכָּתוּב דָּרְשׁוּ לָהּ, וְלֹא בְּמַה שֶׁיָּצָא מִדִּבְרֵיהֶם כִּי לֵוִי לֹא הָיָה חָסִיד. הֵעִידָה עָלָיו הַתּוֹרָה (דברים לג:ח) ״לְאִישׁ חֲסִידֶךָ״ כִּי הוּא הָיָה חָסִיד שֶׁבַּשְּׁבָטִים, וַהֲגַם שֶׁעַל זַרְעוֹ הוּא אוֹמֵר, הָעֲנָפִים יַגִּידוּ עַל הַשֹּׁרֶשׁ. וְקֻשְׁיַת הַתּוֹסָפוֹת אֵינוֹ קֻשְׁיָא, כִּי דְּרָשַׁת חֲכָמִים הִיא בְּאִם אֵינוֹ עִנְיָן, וְלֵוִי לְצַד שֶׁהָיָה חָסֵר נְקֵבָה לֹא נִמְנַע מִלְּשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ כַּהֲלָכָה (יבמות סא:, אבן העזר סימן א).

וְעוֹד לֹא אָמְרוּ אִסּוּר דָּבָר זֶה אֶלָּא לְצַד צַעַר יִשְׂרָאֵל וְלֹא לְצַד צַעַר הָאֻמּוֹת כִּי יִרְעָבוּ, כִּי לֹא מַעֲלִין וְלֹא מוֹרִידִין. וְאָז לֵוִי אֵין חִיּוּב לִמְנֹעַ עַצְמוֹ לְצַד צָרַת הָאֻמּוֹת, כִּי יַעֲקֹב הָיְתָה לוֹ תְּבוּאָה כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תענית י.) וְלֹא הָיָה שׁוֹלֵחַ בָּנָיו לִשְׁבֹּר בָּר אֶלָּא לְצַד מַרְאִית הָעַיִן, דִּכְתִיב (בראשית מב:א) ״לָמָּה תִּתְרָאוּ״. וַהֲגַם שֶׁאָמְרוּ (בראשית רבה צא) שֶׁשָּׁלְמוּ שְׂעָרֵי מִכַּדָּא, זֶה הָיָה אַחַר שָׁנָה רִאשׁוֹנָה. אֲבָל שָׁנָה רִאשׁוֹנָה וַדַּאי שֶׁהָיָה לָהֶם תְּבוּאָה, וְלָזֶה הָיָה מֻתָּר לוֹ לְשַׁמֵּשׁ. וּבִשְׁבִיל יוֹסֵף אֵין לָהֶם לִמְנֹעַ עַצְמָן בִּשְׁבִיל חֲשַׁשׁ רָעָב יָחִיד. וְיוֹסֵף אִם לֹא הָיָה טַעַם שֶׁהָיָה חֲשׂוּךְ בָּנִים, אֶפְשָׁר שֶׁהָיָה נִמְנָע לְצַד חֲשַׁשׁ אָבִיו וְאֶחָיו כִּי יִרְעָבוּ וְהֵם רַבִּים.