וְאֵ֛ת שֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖י קָרָ֣א אֶפְרָ֑יִם כִּֽי־הִפְרַ֥נִי אֱלֹהִ֖ים בְּאֶ֥רֶץ עׇנְיִֽי׃

ואת שם השני קרא יוסף אפרים, כי ״הפרני אלוהים בארץ עוניי״. אונקלוס מתרגם ״ארי אפשני ה׳ בארע שעבודי״, שהפרה אותי ה׳ בארץ שעבודי. יוסף מנציח בשם בנו השני את התודה על שהפרה אותו ה׳ והצמיחו לגדולה ולפריון דווקא בארץ שבה סבל את עוניו ושעבודו. שני השמות - מנשה ואפרים - מבטאים יחד את שתי בחינות ההשגחה על יוסף: שכחת הצער מזה, וההצלחה והפריחה מזה, והכרתו שכל אשר עבר עליו הוליכו למקום שאליו הגיע.