בְּרֵאשִׁית מ״ז · י״ט

לָ֧מָּה נָמ֣וּת לְעֵינֶ֗יךָ גַּם־אֲנַ֙חְנוּ֙ גַּ֣ם אַדְמָתֵ֔נוּ קְנֵֽה־אֹתָ֥נוּ וְאֶת־אַדְמָתֵ֖נוּ בַּלָּ֑חֶם וְנִֽהְיֶ֞ה אֲנַ֤חְנוּ וְאַדְמָתֵ֙נוּ֙ עֲבָדִ֣ים לְפַרְעֹ֔ה וְתֶן־זֶ֗רַע וְנִֽחְיֶה֙ וְלֹ֣א נָמ֔וּת וְהָאֲדָמָ֖ה לֹ֥א תֵשָֽׁם׃

במילים פשוטות

העם ממשיך ומבקש מיוסף: למה נמות לעיניך, גם אנחנו וגם אדמתנו, קנֵה אותנו ואת אדמתנו בלחם, ונהיה עבדים לפרעה, ותן לנו זרע כדי שנחיה והאדמה לא תהיה שוממה. רש״י מבאר ש״ותן זרע״ פירושו זרע לזרוע את האדמה, ומוסיף שאף על פי שנאמר על עוד חמש שנות רעב, משבא יעקב למצרים באה ברכה לרגליו והחלו לזרוע והרעב כלה, כפי ששנוי בתוספתא. אבן עזרא מבאר את המילה ״תשם״ מלשון שממה, ומזכיר גם הוא את המדרש שנסתלק הרעב בזכות יעקב, ומעלה שהרעב נמשך אולי שלוש שנים בלבד ולא כארבע השנים שקדמו לכך.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

ותן זרע. לִזְרֹעַ הָאֲדָמָה; וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמַר יוֹסֵף וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר, מִכֵּיוָן שֶׁבָּא יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם בָּאָה בְרָכָה לְרַגְלָיו וְהִתְחִיל לִזְרֹעַ, וְכָלָה הָרָעָב, וְכֵן שָׁנִינוּ בְּתוֹסֶפְתָּא דְּסוֹטָה:

לא תשם. לֹא תְהֵא שְׁמָמָה; לָא תְבוּר - לְשׁוֹן שְׂדֵה בּוּר, שֶׁאֵינוֹ חָרוּשׁ:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

לְמָה נְמוּת לְעֵינָיךְ אַף אֲנַחְנָא אַף אַרְעָתָנָא קְנֵי יָתָנָא וְיָת אַרְעָתָנָא בְּלַחְמָא וּנְהֵי אֲנַחְנָא וְאַרְעָתָנָא עַבְדִּין לְפַרְעֹה וְהַב בַּר זַרְעָא וְנֵיחֵי וְלָא נְמוּת וְאַרְעָא לָא תְבוּר

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

ואל תתמה שיאמר לשון מות על האדמה כי הפך זה "ואתה מחיה את כולם" (נחמי' ט, ו):

תשם. מגזרת "והבמות תישמנה" (יחז' ו ו), ומשקלו תדע, מצאנו בדרש כי נסתלק הרעב בזכות יעקב, ויתכן שהיה הרעב שלש שנים, ולא הי' כמו הארבעה שעברו:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רמב״ן

רבי משה בן נחמן · ספרד, המאה ה־13

קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ הִנֵּה אָמְרוּ לוֹ שֶׁגַּם גּוּפָם יִקְנֶה לַעֲבָדִים לְפַרְעֹה, וְכֵן אָמַר "הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם", אֲבָל אָמַר "וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ", וְלֹא אָמַר שֶׁיִּקְנֶה גּוּפָם, רַק הָאֲדָמָה. וְהַטַּעַם, כִּי הֵם אָמְרוּ לוֹ שֶׁיִּקְנֶה אוֹתָם לַעֲבָדִים עוֹשֵׂי מְלֶאכֶת הַמֶּלֶךְ כִּרְצוֹנוֹ, וְהוּא לֹא רָצָה רַק לִקְנוֹת אֶת הָאֲדָמָה, וְהִתְנָה עִמָּהֶם שֶׁיַּעַבְדוּ אוֹתָהּ לְעוֹלָם וְיִהְיוּ בָּהּ אֲרִיסֵי בָּתֵּי אָבוֹת לְפַרְעֹה. וְאַחֲרֵי כֵן אָמַר לָהֶם, "הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה", לֹא לַעֲבָדִים כַּאֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לִי, רַק עִם הָאֲדָמָה תִּהְיוּ לוֹ, וְהִנֵּה רָאוּי שֶׁיִּטֹּל הַמֶּלֶךְ שֶׁהוּא אֲדוֹן הַקַּרְקַע אַרְבַּע הַיָּדוֹת וְאַתֶּם הַחֲמִישִׁית, אֲבָל אֲנִי אֶתְחַסֵּד עִמָּכֶם שֶׁתִּטְּלוּ אַתֶּם חֵלֶק בַּעַל הַקַּרְקַע וּפַרְעֹה יִטֹּל הַחֵלֶק הָרָאוּי לָאָרִיס, אֲבָל תִּהְיוּ קְנוּיִים לוֹ שֶׁלֹּא תּוּכְלוּ לַעֲזֹב אֶת הַשָּׂדוֹת. וְזֶה טַעַם מָה שֶׁנָּדְרוּ לוֹ "וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם", שֶׁלֹּא תֵּשַׁם לְעוֹלָם. וּלְכָךְ אָמְרוּ לוֹ "נִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי", שֶׁהֵקַלְתָּ עָלֵינוּ לִטֹּל אַרְבַּע הַיָּדוֹת שֶׁנּוּכַל לִחְיוֹת בָּהֶם, "וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה" כַּאֲשֶׁר נָדַרְנוּ, שֶׁנַּעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לִרְצוֹנוֹ:

מקור: ספריא · CC BY

ספורנו

רבי עובדיה ספורנו · איטליה, המאה ה־16

לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ. כִּי אֲפִלּוּ הָיָה זֶה אֱמֶת שֶׁכְּבָר תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה וְהָיָה הַכֹּל בָּא לְיָדְךָ, לֹא הָיָה רָאוּי שֶׁתַּנִּיחֵנוּ לָמוּת בָּרָעָב.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

גם אדמתנו לשון מיתה וחיות נופל אף על דבר שאינו חי וכן הוא אומר ואתה מחיה את כולם. ועוד אם אין חורשין ועובדין אותה ואינה עושה פירות הרי היא כמתה.

אנחנו, ואדמתנו עבדים לפרעה. אנחנו לעבדו, ואדמתנו לתת לו מס ממנה.

מקור: ספריא · נחלת הכלל