בְּרֵאשִׁית נ׳ · ב׳

וַיְצַ֨ו יוֹסֵ֤ף אֶת־עֲבָדָיו֙ אֶת־הָרֹ֣פְאִ֔ים לַחֲנֹ֖ט אֶת־אָבִ֑יו וַיַּחַנְט֥וּ הָרֹפְאִ֖ים אֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃

במילים פשוטות

יוסף ציווה על עבדיו הרופאים לחנוט את גופת אביו, והם עשׂו כן. החניטה היתה דרך מקובלת במצרים לשמר את הגוף מפני ריקבון, וכך אפשר יהיה להעלותו לקבורה בארץ כנען הרחוקה. רש״י מבאר שעניין החניטה הוא מלאכת מרקחת של בשׂמים, כלומר שימור הגוף באמצעות תערובת בשׂמים ריחניים. אבן עזרא מדבר על משמעות שורש ״חנט״ ומקשר בזהירות בין הלשון כאן ובין הכתוב ״התאנה חנטה פגיה״ שבשיר השירים, שעניינו ראשית הצמיחה של הפרי. הכתוב מכנה כאן את יעקב בשמו ״ישראל״, שם המבטא את מעלתו וכבודו, ומדגיש בכך את חשיבותו של הנפטר.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

לחנט את אביו. עִנְיַן מִרְקַחַת בְּשָׂמִים הוּא:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וּפַקֵּיד יוֹסֵף יָת עַבְדוֹהִי יָת אַסְוָתָא לְמֶחְנַט יָת אָבוּהִי וְחָנְטוּ אַסְוָתָא יָת יִשְׂרָאֵל

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

ויחנטו. כדמות אבק, ויתכן רק על דרך רחוקה מעט להיות כמוה "התאנה חנטה פגיה" (שה"ש ב, יג):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רשב״ם

רבי שמואל בן מאיר · צרפת, המאה ה־12

לחנוט - פתרונו לפי עניינו. ומנחם פירשו: מגזרת חנטה פגיה.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

לחנט את אביו י״‎מ אותו שמן נעשה מדבר שלא הביא שליש. והוא לשון התאנה חנטה פגיה. וכן שנו רבותינו אנפקינון שמן זית שלא הביא שליש.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

וַיַּחַנְטוּ הָרוֹפְאִים. עָשָׂה כֵן יוֹסֵף מִשּׁוּם כְּבוֹד אָבִיו, כִּי כֵּן מִשְׁפַּט הַנִּכְבָּדִים וּמִכָּל שֶׁכֵּן גְּדוֹלֵי הַמַּלְכוּת. אוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְעוּ בּוֹ כְּשֶׁלֹּא יַחַנְטוּהוּ שֶׁלֹּא מֵת אוֹ שֶׁמֵּת וְלֹא הִסְרִיחַ וְיַעֲשׂוּהוּ אֱלוֹהַּ, כִּי הוּא פֶּלֶא בָּעַמִּים הַמְּזוֹהָמִים, וְסוֹבֵב לְבִלְתִּי יַעֲלֵהוּ לְאֶרֶץ קְבוּרָתוֹ. וְאִם לֹא הָיוּ טְעָמִים הַנִּזְכָּרִים, הַדָּבָר פָּשׁוּט כִּי בְּלֹא חֲנִיטָה לֹא הָיָה מַסְרִיחַ, וְצֵא וּלְמַד מִמַּעֲשֵׂה רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי כָּאָמוּר בַּשַּׁ״ס (בבא מציעא פד:).

אוֹ אֶפְשָׁר לוֹמַר כִּי לְצַד שֶׁיִּשְׂרָאֵל שֶׁעָמְדוּ עַל הַר סִינַי פָּסְקָה זוֹהֲמָתָן (שבת קמו.), וְלָזֶה צַדִּיקֵי יִשְׂרָאֵל מֵאָז וָהָלְאָה לֹא הָיוּ מַסְרִיחִין אַחַר מוֹתָם, וַאֲפִלּוּ עִפּוּשׁ הַנִּשְׁאָר בַּבֶּטֶן יָבֵשׁ וְיִהְיֶה לְעָפָר, כִּי זוֹהֲמַת הַגּוּף הִיא הַמַּסְרַחַת אֹכֶל שֶׁבַּמֵּעַיִם, מַה שֶׁאֵין כֵּן קֹדֶם לָכֵן. וַהֲגַם שֶׁנֹּאמַר שֶׁגּוּפוֹ שֶׁל יַעֲקֹב לֹא יַסְרִיחַ כִּי לֹא מֵת, אֲבָל עַל כָּל פָּנִים עִפּוּשׁ הַמַּאֲכָל אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר בְּגוּף הָאָדָם כָּנוּס כִּי יִרְבּוּ לוֹ הַיָּמִים יִתְעַפֵּשׁ וְיַסְרִיחַ, וְלָזֶה חָשׁ יוֹסֵף וְצִוָּה לַחֲנֹט.

אוֹ אֶפְשָׁר כִּי יוֹסֵף לֹא יָדַע מִסּוֹד זֶה וְצִוָּה לַחֲנוֹט.

מקור: ספריא · נחלת הכלל