בְּרֵאשִׁית ו׳ · ג׳

וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֗ה לֹֽא־יָד֨וֹן רוּחִ֤י בָֽאָדָם֙ לְעֹלָ֔ם בְּשַׁגַּ֖ם ה֣וּא בָשָׂ֑ר וְהָי֣וּ יָמָ֔יו מֵאָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים שָׁנָֽה׃

במילים פשוטות

הקדוש ברוך הוא מכריז שרוחו לא תריב באדם לעולם, ושימי חייו יהיו מאה ועשרים שנה. רש״י מפרש ״לא ידון רוחי״ - לא תתלונן ותריב רוחי בשביל האדם לאורך ימים, ואת ״בשגם״ הוא קורא כמו ״בשֶׁגַּם״, כלומר בגלל שגם זאת בו - שהוא בשר ובכל זאת אינו נכנע. אבן עזרא מבאר ״לא יעמוד רוחי באדם״ בגלל החמס. רשב״ם מסביר שהקדוש ברוך הוא נושא ונותן בדינם אם למחות אותם או לא, ומחליט למחות. ספורנו וכן ספורנו מוסיף שמאה ועשרים שנה הם זמן שניתן לתשובה, ובהם היה נֹח בונה את התיבה ומתרה בהם, כדברי חכמים.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא, רשב״ם, ספורנו · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

לא ידון רוחי באדם. לֹא יִתְרַעֵם וְיָרִיב רוּחִי עָלַי בִּשְׁבִיל הָאָדָם

לעלם. לְאֹרֶךְ יָמִים; הִנֵּה רוּחִי נָדוֹן בְּקִרְבִּי אִם לְהַשְׁחִית וְאִם לְרַחֵם, לֹא יִהְיֶה מָדוֹן זֶה בְרוּחִי לְעוֹלָם, כְּלוֹמַר לְאֹרֶךְ יָמִים:

בשגם הוא בשר. כְּמוֹ בְּשֶׁגַּם, כְּלוֹמַר, בִּשְׁבִיל שֶׁגַּם זֹאת בוֹ, שֶׁהוּא בָשָׂר וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ נִכְנָע לְפָנַי, וּמָה אִם יִהְיֶה אֵשׁ אוֹ דָּבָר קָשֶׁה? כַּיּוֹצֵא בוֹ עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה (שופטים ה') כְּמוֹ שֶׁקַּמְתִּי וְכֵן שָׁאַתָּה מְדַבֵּר עִמִּי (שם ו') כְּמוֹ שֶׁאַתָּה, אַף בְּשַׁגַּם כְמוֹ בְשֶׁגַּם;

והיו ימיו וגו'. עַד ק"ך שָׁנָה אַאֲרִיךְ לָהֶם אַפִּי, וְאִם לֹא יָשׁוּבוּ אָבִיא עֲלֵיהֶם מַבּוּל. וְאִם תֹּאמַר מִשֶּׁנּוֹלַד יֶפֶת עַד הַמַּבּוּל אֵינוֹ אֶלָא מֵאָה שָׁנָה, אֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה (פסחים ו') - כְּבָר הָיְתָה הַגְּזֵרָה גְּזוּרָה עֶשְׂרִים שָׁנָה קֹדֶם שֶׁהוֹלִיד נֹחַ תּוֹלָדוֹת, וְכֵן מָצִינוּ בְּסֵדֶר עוֹלָם. יֵשׁ מִדְרְשֵׁי אַגָּדָה רַבִּים בְּלֹא יָדוֹן, אֲבָל זֶה הוּא צִחְצוּחַ פְּשׁוּטוֹ:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וַאֲמַר יְיָ לָא יִתְקַיַם דָרָא בִישָׁא הָדֵין קֳדָמַי לְעַלָם בְּדִיל דְאִנוּן בִּשְׂרָא וְעוֹבָדֵיהוֹן בִּישַׁיָא אַרְכָא יְהִיבַת לְהוֹן מְאָה וְעַשְׂרִין שְׁנִין אִם יְתוּבוּן

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

לא ידון רוחי. יש אומר שהוא כמו וישב חרבו אל נדנה (דה"א כא כז) כי הגוף לרוח כנדן והעד איתכרית רוחי (דניאל ז טו), רק יהיה ידון שרש אחר כמו "אם יעלה לשמים שיאו" (איוב כ ו) שהוא מנחי העץ וכמוהו נשא ורבים אחרים, וי"א שמשקלו כמו "וישב העפר" (קהלת יב ז) והוא מגזרת דין כי הרוח דיין בגוף:

בשגם. השי"ן כמו שככה ויהיה טעמו לא יעמד רוחי, שמאתו היתה וכן קהלת אמר "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה" (קהלת יב ז), רק רוח האדם לבדו בעבור זה החמס ועוד בעבור שהאדם בשר והוא יגיע עד עת ויחסר כאשר ינצח העשוי לעושה,

והיו ימיו י"א שזה קצב כל האדם ואם מצאנו יותר כן, מצאנו מעט, רק על הרוב ידבר, ואין זה אמת, כי הנה שם חיה שש מאות, וכל הדורות אחריו חיו שנים רבות ובימי פלג חסרו השנים ומימות דוד עד היום שבעים או שמונים שנה והאמת מה שאמר המתרגם ארמית שנתן קץ לאדם כטעם עוד ארבעים יום (יונה ג ד) ואם ישובו ימלטו, ואם לא ישובו וימותו, ואל תשים לבך אל מספר "ויהי נח בן חמש מאות שנה" (בראשית ה לב) כי אין מוקדם ומאוחר בתורה והנח כתוב "וימת תרח בחרן" (בראשית יא לב) ואחריו ויאמר ד' אל אברם לך לך מארצך (שם יב א) ואנחנו נדע כי לא מת תרח עד שהי' יצחק בן ל"ה שנה ורבים כמוהו:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רמב״ן

רבי משה בן נחמן · ספרד, המאה ה־13

בְּשַׁגַּם הוּא בָּשָׂר כְּמוֹ בְּשֶׁגַּם בְּסֶגוֹל, וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י (רש"י על בראשית ו':ג') בִּשְׁבִיל שֶׁגַּם זֹאת בּוֹ שֶׁהוּא בָּשָׂר וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינֶנּוּ נִכְנָע מִלְּפָנַי, וּמָה אִם יִהְיֶה אֵשׁ אוֹ דָּבָר קָשֶׁה. וְאֵין בַּפֵּרוּשׁ הַזֶּה טַעַם אוֹ רֵיחַ. וְרַבִּי אַבְרָהָם פֵּרֵשׁ כִּי יֹאמַר לֹא יַעֲמֹד רוּחִי בָּאָדָם לְעוֹלָם בַּעֲבוּר הֶחָמָס הַזֶּה, וְעוֹד בַּעֲבוּר שֶׁהָאָדָם בָּשָׂר וְיַגִּיעַ עַד עֵת וְיֵחָסֵר. וְהִנֵּה הוּא כְּמוֹ גַּם בְּשֶׁהוּא בָּשָׂר. וּמָה צֹרֶךְ לַטַּעֲנָה הַזֹּאת, וְיָדוּעַ כִּי בָּשָׂר הֵמָּה וְנִגְזַר עֲלֵיהֶם הַמִּיתָה, "כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג':י"ט). וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי כִּי יֹאמַר לֹא יַעֲמֹד רוּחִי בָּאָדָם לְעוֹלָם, בַּעֲבוּר שֶׁגַּם הָאָדָם הוּא בָּשָׂר כְּכָל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, וְאֵינֶנּוּ רָאוּי לִהְיוֹת רוּחַ אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ. וְהָעִנְיָן לוֹמַר כִּי הָאֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם יָשָׁר, לִהְיוֹתוֹ כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת בַּנֶּפֶשׁ שֶׁנָּתַן בּוֹ, וְהִנֵּה נִמְשַׁךְ אַחֲרֵי הַבָּשָׂר, וּבַתַּאֲווֹת הַגּוּפָנִיּוֹת נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ, וְלָכֵן לֹא יָדוֹן עוֹד רוּחַ אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ, כִּי הוּא גּוּפָנִי לֹא אֱלֹהִי, אֲבָל יַאֲרִיךְ לָהֶם אִם יָשׁוּבוּ. וְהִנֵּה זֶה כְּטַעַם "וַיִּזְכֹּר כִּי בָשָׂר הֵמָּה רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב" (תהלים עח לט):

מקור: ספריא · CC BY

רשב״ם

רבי שמואל בן מאיר · צרפת, המאה ה־12

לא ידון וגו' - לשאת ולתת בדינם אם אמחה או לא אמחה, בשגם הם פחותים וגרועים ובשר, ואף על פי כן הם גוזלים וחומסים, לכן בודאי אמחה.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

ספורנו

רבי עובדיה ספורנו · איטליה, המאה ה־16

לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעוֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר. אֵינוֹ רָאוּי שֶׁלְּעוֹלָם יִהְיֶה מָדוֹן לְפָנַי וּפִתְחוֹן פֶּה לַחֲלוֹק וְלוֹמַר, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהָאָדָם רָאוּי לְעוֹנֶשׁ רַב בְּמִרְיוֹ בִּשְׁבִיל הֱיוֹתוֹ בְּצֶלֶם וּבִדְמוּת, מִכָּל מָקוֹם רָאוּי גַּם כֵּן לְרַחֵם עָלָיו בִּשְׁבִיל שֶׁגַּם כֵּן הוּא בָּשָׂר מַשִּׂיא לַחֲטוֹא, לֹא צֶלֶם וּדְמוּת בִּלְבָד:

וְהָיוּ יָמָיו. יִהְיֶה לוֹ זְמַן לִתְשׁוּבָה:

מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. שֶׁבֵּין כָּךְ הָיָה נֹחַ עוֹשֶׂה הַתֵּבָה וּמוֹכִיחַ אוֹתָם וּמַתְרֶה בָּם, כְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין קח:).

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

לא ידון רוחי באדם. פרש״‎י לא יתרעם ויריב רוחי עלי בשביל האדם. דוגמא מצינו באיוב שאמר עליו הקב״‎ה אל השטן אין כמוהו בארץ איש תם וגו'. ד״‎א לשון נדן ותיק כלומר לא יהא רוחי נתון בתיקו זה גוף האדם.

לעלם. לזמן ארוך כמו וישב שם עד עולם ועבדו לעולם, כלומר הבריות החיות עכשיו לא יתקימו זמן ארוך.

בשגם הוא בשר. בעבור שגם הוא בשר ואינו דבר קיים לעולם לפיכך יש לקצר ימיו ולא יחיו עוד כאשר חיו עד עכשיו שע״‎י כך הם משחיתים דרכם וגוזלים וחומסים שאינן יראין מן המיתה.

והיו ימיו מאה ועשרים שנה. פרש״‎י אין מוקדם ומאוחר וכו׳‎ ואין להקשות הא אמר בפסחים (ו׳‎ ע״‎ב) דבחד עניינא מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר דע״‎כ תרי ענייני נינהו דהא קים לן משנולד יפת לא היה עד המבול רק מאה שנה ומשום כבודו של נח שלא יאמרו העולם היאך הוליד נח לבהלה אחר הנחמה הקדים הכתוב ״‎ויולד נח את שם״‎ ל״‎וינחם כי עשה את האדם״‎, קרוב לדוגמא זה פרש״‎י סוף פרשת לך לך.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

וַיֹּאמֶר ה׳ לֹא יָדוֹן רוּחִי וְגוֹ׳. מִקְרָא זֶה צָרִיךְ מַגִּיד, וְרַזַ״ל דָּרְשׁוּ בּוֹ (בראשית רבה כו) הַרְבֵּה דְּרָשׁוֹת, אֲבָל פְּשַׁט הַכָּתוּב לֹא נוֹדַע. וְנִרְאֶה שֶׁיְּכַוֵּן לוֹמַר לֶהֱיוֹת שֶׁהָיָה ה׳ מִתְנַהֵג עִם בְּרוּאָיו לְהוֹכִיחַ וּלְהִתְדַּיֵּן עִמָּהֶם בְּנִגְלֶה: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל הַנָּחָשׁ״ (בראשית ג:יד), ״אֶל הָאִשָּׁה אָמַר״ וְגוֹ׳ (בראשית ג:טז), ״וּלְאָדָם אָמַר״ וְגוֹ׳, ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל קַיִן לָמָּה״ וְגוֹ׳ (בראשית ד:י), ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֵי הֶבֶל״ וְגוֹ׳ (בראשית ד:ט), וְכַאֲשֶׁר הִגְדִּילוּ לְהַתְעִיב אָמַר ה׳ לֹא יָדוֹן עוֹד לְעוֹלָם רוּחִי בָּאָדָם פָּנִים בְּפָנִים לְהִשָּׁפֵט עִמּוֹ יַחַד.

וּפֵרוּשׁ רוּחִי הוּא שְׁכִינָתוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁלֹּא יִהְיֶה עוֹד נֶחְשָׁב הָאָדָם לְהַדְרָגָה זוֹ. וְתִמְצָא כִּי כְּפִי מַעֲשָׂיו מַרְחִיק הַדְרָגָתוֹ מַטָּה מַטָּה, שֶׁבִּתְחִלָּה הָיָה ה׳ מוֹכִיחַ לָאָדָם עַל פָּנָיו וְנִמְצָאִים הַנִּבְרָאִים כֻּלָּם בְּמַדְרֵגַת נְבִיאִים, וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם פֵּרוּשׁ נִתְחַלֵּל אוֹ נַעֲשָׂה חֻלִּין הֻבְדַּל מֵהַדְרָגַת נָבִיא, וּבְהֶמְשֵׁךְ הַזְּמַן הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ הֵם הַצַּדִּיקִים שֶׁהֶחְזִירוּ הָעֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ, וּמִשֶּׁחָרַב הַמָּעוֹן נִסְתַּם חָזוֹן וְנִשְׁאֲרָה בְּחִינַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וּכְשֶׁנִּסְתַּתְּמוּ עֵינֵי יִשְׂרָאֵל אֵין אִתָּנוּ מַשִּׂיג רֵיחַ הַקֹּדֶשׁ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְזוֹ הִיא צָרַת בֵּית יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנָּה הַצְּמֵאִים לְהָרִיחַ רֵיחַ אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וּתְחִי רוּחֵנוּ. וּתְחִלַּת קְלָלָה זוֹ הִתְחִילָה מִדּוֹר הַמַּבּוּל. וְנָתַן ה׳ טַעַם לְדָבָר זֶה בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר פֵּרוּשׁ בִּשְׁבִיל שֶׁהוֹסִיף לְהַתְעִיב בְּתִעוּב מֻסְרָח בַּעֲוֹן הַנִּאוּף הוּא בָּשָׂר כָּאָמוּר בָּעִנְיָן, וַה׳ שׂוֹנֵא זִמָּה וּמָאַס מִדַּבֵּר אֵלָיו.

עוֹד יִרְצֶה עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם (הרב רבי יצחק עראמה ז״ל) כִּי הַצַּדִּיקִים מְהַפְּכִים הַחוֹמֶר לַעֲשׂוֹתוֹ צוּרָה, וְהָרְשָׁעִים מְהַפְּכִים הַצּוּרָה לְחוֹמֶר, וְזֶה הוּא אִבּוּדָן לְעוֹלָם. וְהוּא אָמְרוֹ לֹא יָדוֹן רוּחִי, פֵּרוּשׁ: לֹא יִהְיֶה לִי רָצוֹן מֵהֶם לְעוֹלָם, פֵּרוּשׁ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם וַאֲפִלּוּ עוֹלָם הַנִּצְחִי, וְהַטַּעַם הוּא בְּשַׁגַּם, פֵּרוּשׁ: בִּשְׁבִיל שֶׁגַּם הוּא רוּחָנִיּוּת שֶׁבּוֹ הֲפָכוֹ וַעֲשָׂאוֹ בָּשָׂר, וְזֶה הוּא אִבּוּד הַנֶּפֶשׁ, וְהוּא אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין קח.) דּוֹר הַמַּבּוּל אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא.

עוֹד יִרְצֶה עַל זֶה הַדֶּרֶךְ: וַיֹּאמֶר ה׳ לֹא יָדוֹן עוֹד מִדַּת רַחֲמִים הָרְמוּזָה בְּתֵיבַת רוּחִי לְעוֹלָם, הַכַּוָּנָה הִיא שֶׁלֹּא יַחְזוֹר בּוֹ מִגְּזֵרָתוֹ עֲלֵיהֶם לְרָעָה כְּמִנְהָגוֹ הַטּוֹב אֲשֶׁר יִנָּחֵם ה׳ עַל הָרָעָה בְּטַעֲנַת כִּי הֵם מֵחוֹמֶר קוֹרְצוּ, וְהוּא אָמְרוֹ (תהלים עח:לט) ״וַיִּזְכּוֹר כִּי בָשָׂר הֵמָּה״, וְהוּא אָמְרוֹ בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר, פֵּרוּשׁ: עִם הֱיוֹת הוּא בָּשָׂר, טַעֲנָה זוֹ וְסָנֵגוֹרְיָא זוֹ לֹא תוֹעִיל לָהֶם לַחְזוֹר לָדוּן אוֹתָם לְרַחֲמִים.

עוֹד יִרְצֶה, לֶהֱיוֹת שֶׁה׳ קָבַע הַשָּׂכָר וְהָעֹנֶשׁ הַכֹּל לָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן, יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה, עַתָּה אָמַר ה׳ כִּי לֹא יָדוּן דִּין הָרְשָׁעִים לָעוֹלָם הַבָּא, בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר, פֵּרוּשׁ בִּשְׁבִיל שֶׁגַּם הוּא בָּשָׂר שֶׁהוּא חֹמֶר, וְהַחֹמֶר יִתְיַסֵּר בָּעוֹלָם הֶעָכוּר וְהַגַּס הוּא עוֹלָם הַזֶּה הַשָּׁפָל. וְתָלָה לָהֶם ק״ך שָׁנָה אוּלַי יַחְזְרוּ, גַּם שֶׁבְּמֶשֶׁךְ זֶה יַשְׁלִימוּ שְׁנוֹתֵיהֶם הַצַּדִּיקִים שֶׁהָיוּ בַּדּוֹר הַהוּא כִּמְתוּשֶׁלַח וְכַדּוֹמֶה. וְתִמְצָא שֶׁדָּרְשׁוּ זַ״ל (זהר חלק א׳ כו:) בְּפָסוּק (בראשית ז:כב) ״כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ וְגוֹ׳ מִכָּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ״, שֶׁהֵם הַצַּדִּיקִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם בְּחִינַת הַנְּשָׁמָה, כֻּלָּם מֵתוּ קֹדֶם בִּיאַת הַמַּבּוּל, עַד כָּאן.

עוֹד יִרְמֹז שֶׁנִּתְכַּוֵּן ה׳ לוֹמַר כִּי לֹא יַנְהִיג רַחֲמִים גְּמוּרִים לָעוֹלָם, וְהוּא אָמְרוֹ וַיֹּאמֶר ה׳ שֶׁהוּא שֵׁם הָרַחֲמִים, לֹא יָדוֹן רוּחִי פֵּרוּשׁ רְצוֹן שֵׁם הַמְיֻחָד הַזֶּה שֶׁהוּא מְרֻצֶּה לְרַחֵם וְכוּ׳, לֹא יָדוֹן לְעוֹלָם פֵּרוּשׁ לַנִּבְרָאִים שֶׁבָּעוֹלָם, כִּי בְּאֶמְצָעוּת רִבּוּי הָרַחֲמִים הַנִּבְרָאִים מַפְלִיאוֹת לְהִתְגָּאוֹת וּלְבַקֵּשׁ תַּאֲווֹת נָכְרִיּוֹת, עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (הושע ב:י) ״וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ״ וְגוֹ׳, וְסִלֵּק ה׳ הָרַחֲמִים לָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן. וְתִמְצָא שֶׁגַּם הַצַּדִּיקִים אֲפִלּוּ כְּיַעֲקֹב אָבִינוּ לֹא הִשִּׂיג הָרָצוֹן לְהִתְיַשֵּׁב בְּשַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וְקָפַץ עָלָיו רֻגְזוֹ שֶׁל יוֹסֵף (בראשית לז:ב). וְכֵן כָּל צַדִּיק וְצַדִּיק כְּשֶׁרוֹאֶה עַצְמוֹ עָבְרוּ עָלָיו ל׳ יוֹם (ערכין טז:) בְּשַׁלְוָה מְפַחֵד עַל עַצְמוֹ שֶׁאֵינוֹ מְרֻצֶּה לָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן. וְהַטַּעַם הוּא כִּי כֵן גָּזַר ה׳, שֶׁלֹּא יִתְנַהֵג בְּמִדַּת רַחֲמִים גְּמוּרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וַאֲפִלּוּ עִם הַצַּדִּיקִים. וְהוּא אָמְרוֹ בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר פֵּרוּשׁ מֵאוֹתָן שֶׁיֵּשׁ לָהֶם לֵב בָּשָׂר, עַל כָּל פָּנִים תִּרְדְּפֵם מִדַּת הַדִּין לְשַׁלֵּם דִּקְדּוּקֵי הָעֲבֵרוֹת, וּבָזֶה יִתְרַבֶּה הַמּוֹרָא בְּלֵב הַנִּבְרָאִים כְּשֶׁיַּעֲשֶׂה דִּין בַּצַּדִּיקִים וְיִרְאוּהוּ, וְגַם הַצַּדִּיקִים לְהַנְחִילָם שַׁ״י עוֹלָמוֹת.

מקור: ספריא · נחלת הכלל