בְּרֵאשִׁית ז׳ · ח׳

מִן־הַבְּהֵמָה֙ הַטְּהוֹרָ֔ה וּמִ֨ן־הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֵינֶ֖נָּה טְהֹרָ֑ה וּמִ֨ן־הָע֔וֹף וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־רֹמֵ֖שׂ עַל־הָֽאֲדָמָֽה׃

במילים פשוטות

הכתוב מפרט שמן הבהמה הטהורה, ומן הבהמה שאיננה טהורה, ומן העוף וכל הרומש על האדמה, באו אל נח. הרמב״ן מביא את דעת רש״י שכולם הושוו במניין שניים, שאף מן המין הפחות באו שניים, ואת דעת הרד״ק ש״שניים״ פירושו זוגות זכר ונקבה. לדעת הרמב״ן עצמו באו מכל המינים שני זוגות מעצמם, ונח הוסיף להביא מן הטהורים שישה זוגות לצורך הקרבן. חזקוני מעיר שהכתוב נקט לשון ״אשר איננה טהורה״ ולא ״הטמאה״, ללמד שעיקם הכתוב שמונה אותיות כדי שלא להוציא מפיו דבר מגונה.
מבוסס על רמב״ן, רש״י, חזקוני · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

מִן בְּעִירָא דַּכְיָא וּמִן בְּעִירָא דִּי לֵיתָהָא דַּכְיָא וּמִן עוֹפָא וְכֹל דִּי רָחֵשׁ עַל אַרְעָא

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רמב״ן

רבי משה בן נחמן · ספרד, המאה ה־13

מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י (רש"י על בראשית ז':ט') כֻּלָּן הֻשְׁווּ בְּמִנְיַן זֶה, מִן הַפָּחוּת הָיוּ שְׁנַיִם. וַאֲחֵרִים אָמְרוּ (רד"ק) כִּי פֵּרוּשׁ שְׁנַיִם זוּגוֹת, לוֹמַר שֶׁהָיוּ בָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה יַחַד. וְעַל דַּעְתִּי שֶׁכֵּן הָיָה שֶׁבָּאוּ מִכֻּלָּם שְׁנַיִם זָכָר וּנְקֵבָה מֵעַצְמָם, וְנֹחַ הוֹסִיף לְהָבִיא מִן הַטְּהוֹרִים שִׁשָּׁה זוּגוֹת, כִּי הַבָּאִים לְהִנָּצֵל בָּאוּ מֵעַצְמָם, וַאֲשֶׁר לְצֹרֶךְ קָרְבָּן טָרַח בַּמִּצְוָה, כִּי כֵן נֶאֱמַר לוֹ. וְטַעַם "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה'" (בראשית ז':ה') אָמְרוּ בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (בראשית רבה ל"ב:ה'), זֶה שֶׁיָּכִין לִכְנוֹס בְּהֵמָה וְחַיָּה וְעוֹף, כְּלוֹמַר הַטְּהוֹרִים, שֶׁטָּרַח הוּא אַחֲרֵיהֶם וּלְקָחָם אֶל בֵּיתוֹ. וְהַכָּתוּב שֶׁאָמַר פַּעַם שְׁלִישִׁית "כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ" (בראשית ז':ט') לוֹמַר שֶׁעָשָׂה כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ בִּכְנִיסַת הַתֵּבָה, כִּי הוּא נִמְשָׁךְ לְמַעְלָה עִם "וַיָּבֹא נֹחַ", לוֹמַר שֶׁבָּא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אֶל הַתֵּבָה, וּמִן הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְהָרֶמֶשׂ שְׁנַיִם שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה, וְכֻלָּם בָּאוּ אִתּוֹ שֶׁנִּכְנְסוּ בַּתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים, וְחָזַר וּפֵרֵשׁ הַחֹדֶשׁ וְהַיּוֹם שֶׁבָּא הַמַּבּוּל וְכֵיצַד בָּא, וְאָמַר כִּי בְּעֶצֶם אוֹתוֹ הַיּוֹם הוּא שֶׁבָּא נֹחַ אֶל הַתֵּבָה וְעִמּוֹ כָּל הַבָּשָׂר הַחַי, לֹא קֹדֶם לָכֵן:

מקור: ספריא · CC BY

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

ומן הבהמה אשר איננה טהרה מיכן מוכח בפסחים עיקם הכתוב שמנה אותיות ולא הוציא דבר מגונה דמצי למימר ומן הבהמה הטמאה. חז״‎ק. שהרי יש לנו להוכיח כך ממקרא של מעלה ומן הבהמה אשר לא טהורה היא ונמצא עקום שמנה אותיות, ואין לתרץ דהאי קרא אשר לא טהורה אין זה עיקום דבבהמה הראויה לקרבן מישתעי קרא והאי דכתיב אשר לא טהורה היא היינו להוציא חיה טהורה ולא מצי למכתב הטמאה דטמאה חזיר משמע, הא ליתא דהא אמר בזבחים עד שלא הוקם המשכן היו מותרות בהמות חיות ועופות זכרים נקבות תמימין בעלי מומין טהורין אבל לא טמאין, וכולן קרבן עולה. ולפי התלמוד צריך תיבת טהורה להיות מליאה להשלים שמונה אותיות העיקום.

מקור: ספריא · נחלת הכלל