וַיִּֽהְיוּ֙ כׇּל־יְמֵי־נֹ֔חַ תְּשַׁ֤ע מֵאוֹת֙ שָׁנָ֔ה וַחֲמִשִּׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃ {פ}

הכתוב חותם את סיפור נח: כל ימי חייו היו תשע מאות וחמישים שנה, וימת. אונקלוס מתרגם את הפסוק כפשוטו. הספורנו מעיר שמותו של נח נזכר כאן קודם עניין הסיפור המכוון שבא בהמשך, והוא התעוררות אברהם לקרוא בשם ה׳. חזקוני מיישב קושי בחשבון השנים: לכאורה לפי המספרים יש שנה יתרה, אלא שיש לומר ששנת המבול לא עלתה מן המניין. כך מסתיים סיפורו של נח, האיש שדרכו עבר העולם מן החורבן אל התחלה חדשה, והכתוב פונה עתה אל תולדות בניו ואל ראשית האומות שיצאו מהם.