הַעֵת לָכֶם. לְשׁוֹן ׳תֵּימָהּ׳, לְכָךְ נָקוּד הַהֵ״א בְּפַתָּח.
סְפוּנִים. מְכֻסִּים בְּנִסְרֵי אֲרָזִים, כְּמוֹ (מלכים א ו:ט) ״וַיִּסְפֹּן אֶת הַבַּיִת״, ״וְסָפֻן אֶת הַבַּיִת בָּאָרֶז״. וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״הַכְדִין כָּשֵׁר לְכוֹן דְּאַתּוּן יָתְבִין בְּבָתַּיָּא דִּי מְטַלְּלִין בְּנִסְרֵי דְאַרְזַיָּא, וּבֵית מַקְדְּשָׁא הָדֵין חָרוּב״.
הֲכְדֵין כָּשֵׁר לְכוֹן דְאַתּוּן יָתְבִין בְּבָתַּיָא דִי מְטַלְלִין בְּנִסְרֵי אֲרָזַיָא וּבֵית מַקְדְשָׁא הָדֵין חֲרוֹב:
העת לכם. וכי רק לבד לכם בא העת שאתם תשבו בבתיכם הספונים ומכוסין בתקרות והבית הזה ישאר חרב כשהיה בתמיה:
ספונים. ענין תקרת הכסוי כמו וספון בארז (ירמיה כב):
חרב. מלשון חורבן:
העת לכם, ר"ל וכי על זה שתשבו בבתיכם ספונים יש עת, הלא גם לזה צריך שיבא העת שיעדו הנביאים שתשבו בשלוה ואין אתם שואלים בזה על עת מיועד, והבית הזה יהיה חרב? ע"ז תשאלו אם הגיע העת?: