אָז חָלַף רוּחַ. אָז בִּרְאוֹתוֹ דַּרְכּוֹ צָלְחָה, רוּחַ חוֹלֶפֶת וְעוֹבֶרֶת עָלָיו, רוּחַ אַשְׁמָה. וּמַהוּ הָרוּחַ? זֶה כֹחוֹ לֵאלֹהוֹ - הַכֹּחַ הַזֶּה הוּא נוֹתֵן לֵאלֹהוֹ, וְאָמַר: אֱלֹהַי עָשָׂה לִי כָּל הַחַיִל הַזֶּה.
בְּכֵן עַל דְרָמַת רוּחֵיהּ עֲלוֹהִי עֲדָא מִמַלְכוּתֵיהּ וְחַב עַל דְאַסְגֵי יְקָרָא לְטַעֲוָתֵיהּ:
אז חלף רוח. בראות עצמו בכ״כ ממשלה מחליף דעתו ויעבור מן האמת ויאשם באמרו זו הכח הנתון בו מיוחס לאלהיו כי העכו״ם שלו השליטו ולא ה׳ פעל כל זאת כי יודע הוא בעצמו שלא ישרו מעשיו בעיני ה׳:
חלף. ענין תמורה:
רוח. ענין דעה ומחשבה:
ואשם. ענין רשע:
אז חלף רוח, הנביא רואה שהצלחתו נמשכת עד שיחלוף בו רוח שהוא מחשבה וציור נפשי שיעלה ברוחו, שתחלה יחלוף הרוח בו לפרקים, ואח"כ יעבור הרוח בו בקבע, עד יאשם ויתחייב עונש, ומהו הרוח? שיחשוב זו כחו לאלהו, שיחשוב שע"ז שלו היא נתנה לו הכח הזה לעשות חיל, וכאילו האלהות של ע"ז מתלבשת בכחו, עד שגם כחו היא אלהית, וזה היה בבלשאצר, שנדמה לו שע"י האלהי שלו גבר על אל אלים ובכחם לקח כלי המקדש ולכן צוה להביא לפניו מכלי המקדש לחללם, ואז הודו לע"ז, כמ"ש (דניאל ה׳:כ״ג) ועל מרא שמיא התרוממת ולמאני די ביתיה היתיו קדמך וכו' ולאלהי כספא ודהבא שבחת, שעי"ז אשם ונתחייב עונש, ונגזר ביטול מלכותו. זה רמז הנביא בקוצר, ר"ל עד שם תמשך הצלחתו, וטרם יחל לספר מה שנגזר עליו בלילה ההוא כמו שיבא בסי' הבא, מפסיק הענין ומסב פניו להתפלל אל ה' על שלות הרשע, וה' יענהו משמי קדשו ויודיעהו מפלת הרשע וקץ מלכות בבל והמשפט אשר עשה בו ע"י שחלף רוח ואשם:
