חֲבַקּוּק ב׳ · ג׳

כִּ֣י ע֤וֹד חָזוֹן֙ לַמּוֹעֵ֔ד וְיָפֵ֥חַ לַקֵּ֖ץ וְלֹ֣א יְכַזֵּ֑ב אִם־יִתְמַהְמָהּ֙ חַכֵּה־ל֔וֹ כִּי־בֹ֥א יָבֹ֖א לֹ֥א יְאַחֵֽר׃

טקסט הפסוק: מקרא על פי המסורה (ויקיטקסט), רישיון CC BY-SA 3.0

במילים פשוטות

הפסוק נלמד כאן לצד כל המפרשים הקלאסיים שלמטה. הסבר מקורי מונגש לפסוק זה נמצא בהכנה ובבדיקה, ויתווסף בקרוב.

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד. עוֹד עָתִיד לָקוּם נָבִיא לְקֵץ שָׁנִים שֶׁיִּתְגַּלֶּה לוֹ חָזוֹן לְמָתַי יִהְיֶה מוֹעֵד מַפֶּלֶת בָּבֶל וּגְאֻלַּת יִשְׂרָאֵל.

וְיָפֵחַ לַקֵּץ. וְדִבֵּר שֶׁיֹּאמַר לוֹ עַל הַקֵּץ שֶׁל בָּבֶל לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה וְלֹא יְכַזֵּב.

אִם יִתְמַהְמָהּ. לָבוֹא שֶׁיַּאֲרִיךְ לָכֶם אוֹתוֹ מוֹעֵד, חַכֵּה לוֹ כִּי לֹא יְאַחֵר אַחַר הַשִּׁבְעִים כְּלוּם. וְעוֹד יֵשׁ לְפָרֵשׁ: אִם יִתְמַהְמָהּ הַנָּבִיא לָבֹא וְהוּא הָיָה יִרְמְיָה. וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״כְּתִיבָא נְבוּאֲתָא וּמְפָרְשָׁא עַל סִפְרָא דְאוֹרָיְתָא״. תִּרְגֵּם ״כְּתֹב״ כְּמוֹ ״כְּתִיב״, כְּבָר נִרְמָז (בַּתּוֹרָה) ״אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ״ - שִׁבְעִים שְׁמִטּוֹת קִלְקְלוּ יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְטוּ, וּכְנֶגְדָּן גָּלוּ מִמֶּנָּה שִׁבְעִים שָׁנָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (בְּדִבְרֵי הַיָּמִים בְּסוֹף ב׳) ״עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ, כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה לְמַלֹּאת שִׁבְעִים שָׁנָה״. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא (בִּיחֶזְקֵאל ד:ה) ״וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ אֶת שְׁנֵי עֲוֹנָם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְתִשְׁעִים יוֹם, יוֹם לַשָּׁנָה נְתַתִּיו לָךְ״. וְאוֹמֵר: ״וְאַתָּה שְׁכַב לְךָ עַל צִדְּךָ הַשְּׂמָאלִית וְגוֹמֵר״. נִמְצֵאתָ אַתָּה אוֹמֵר: הִכְעִיסוּ יִשְׂרָאֵל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְתִשְׁעִים שָׁנָה עַד שֶׁגָּלוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים, וְשֵׁבֶט יְהוּדָה קִלְקְלוּ אַרְבָּעִים. וּמִשֶּׁגָּלוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים עַד חֻרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם הֵם עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שֶׁל מְנַשֶּׁה וּשְׁאָר שְׁנוֹתָיו בִּתְשׁוּבָה, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בּוֹ (מלכים ב כא:ב) ״וַיַּעַשׂ הָרַע כְּכָל אֲשֶׁר עָשָׂה אַחְאָב״, כְּמִנְיַן שְׁנוֹתָיו שֶׁל אַחְאָב, וְהוּא מָלַךְ עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה. שְׁתַּיִם שֶׁל אָמוֹן בְּנוֹ וְאַחַת עֶשְׂרֵה שֶׁל יְהוֹיָקִים וְאַחַת עֶשְׂרֵה שֶׁל צִדְקִיָּהוּ, הֲרֵי אַרְבָּעִים וְשֵׁשׁ, וּנְבוּאָה זוֹ נֶאֶמְרָה לִיחֶזְקֵאל בַּשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לְצִדְקִיָּהוּ. מִכָּל מָקוֹם נִמְצְאוּ יְמֵי קִלְקוּלָם אַרְבַּע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים וְשֵׁשׁ שָׁנִים שֶׁלְּאַחַר נְבוּאָה זוֹ, שֶׁהוֹסִיף שֵׁשׁ שָׁנִים. אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנִים עוֹשִׂים שְׁמוֹנָה יוֹבְלוֹת, וְכָל יוֹבֵל שֶׁבַע שְׁמִטּוֹת, הֲרֵי חֲמִשִּׁים וְשֵׁשׁ שְׁמִטּוֹת וּשְׁמוֹנֶה שָׁנִים הַמְּקֻדָּשׁוֹת לְיוֹבֵל, הֲרֵי שִׁשִּׁים וְאַרְבַּע. וּבִשְׁלוֹשִׁים וְשֵׁשׁ שָׁנָה יֵשׁ חָמֵשׁ שְׁמִטּוֹת, הֲרֵי שִׁשִּׁים וְתֵשַׁע שָׁנִים מְקֻדָּשׁוֹת, וּשְׁנַת יוֹבֵל זֶה הָאַחֲרוֹן נֶחְשָׁב אַף הוּא בְּמִנְיָן שֶׁבַּעֲוֹנָם לֹא נִגְמַר. וְכָאן כָּכָה אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַחֲבַקּוּק: כְּבָר כָּתוּב חָזוֹן בַּתּוֹרָה, אֲבָל סָתוּם הוּא. הוֹסִיף אַתָּה וּבָאֵר עַל הַלּוּחוֹת, כִּי עוֹד יִתְגַּלֶּה חָזוֹן לְמוֹעֵד זֶה.

וְיָפֵחַ לְשׁוֹן ׳דִּבּוּר׳ הוּא, וְהַרְבֵּה יֵשׁ בְּסֵפֶר מִשְׁלֵי. וְעַל שֵׁם שֶׁהַדִּבּוּר אֵינוֹ אֶלָּא רוּחַ הַיּוֹצֵא מִן הַפֶּה, קוֹרֵהוּ ׳פִּיחַ׳ וְקוֹרֵהוּ ׳רוּחַ׳, כְּגוֹן ״וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם״ (תהילים לג:ו).

מקור: ספריא · נחלת הכלל

תרגום יונתן

תרגום יונתן בן עוזיאל

אֲרֵי עֲתִידָא נְבוּאֲתָא לִזְמַן וּמְתַקַן קִצָא וְלָא יִבָּטֵיל אִם יְהֵי אַרְכָּא לְפִתְגָמָא סַבַּרוּ לָהּ אֲרֵי בִּזְמַנֵיהּ יֵיתֵי וְלָא יִתְעַכֵּב:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

מצודת דוד

רבי דוד אלטשולר · המאה ה־18

כי עוד חזון למועד. כי מלבד החזון של מפלת בבל והכרתת זרעו יש עוד חזון על זמן קבוע והחזון הזה ידבר על קץ הגאולה שלא יהיה אחריה שעבוד ולא יכזב החזון ההוא אף אם יתמהמה זמן רב עכ״ז אתה ישראל חכה לו ולא תתייאש ממנו כי בודאי יבוא בזמן הקבוע לא יאחר עוד לעבור את הזמן הקבוע וכאומר לזאת צויתיך לבאר הנבואה של מפלת בבל למען ידעו בבואה שמה׳ נעשה ועי״ז יאמינו בגאולה העתידה:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

מצודת ציון

רבי יחיאל הלל אלטשולר · המאה ה־18

למועד. לזמן קבוע כמו העביר המועד (ירמיה מו):

ויפח. ענין דבור כמו יפיח אמונה (משלי יב):

יתמהמה. ענין התעכבות כמו חשתי ולא התמהמהתי (תהילים קי״ט:ס׳):

חכה. ענין תקוה כמו וחכיתי לה׳ (ישעיה ח):

יאחר. מל׳ איחור והמתנה:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

מלבי״ם

רבי מאיר לייבוש · המאה ה־19

כי עוד חזון למועד, הודיע לו שאליו לא יגלה את המועד והזמן מתי יהיה מפלת בבל, שע"ז יבא עוד חזון מיוחד ע"י ירמיה, שהוא ראה חזון של המועד שזה יהיה במלאות לבבל שבעים שנה שנשלמו בשנת שלש לבלשאצר גם הודיע לו שהמועד של מפלת בבל, אינו הקץ, ר"ל שיהיה רק פקידה ולא קץ הפלאות, כי אחר שיגאלו ישראל מבבל יגלו שנית, והקץ שהיא הגאולה האחרונה לא יהיה אז, ויש עוד יפח לקץ. עוד יקום נביא שהוא ידבר וינבא על הקץ אשר לא יכזב ויופסק, כי המועד יכזב, ר"ל שיופסק אח"ז כי עוד יגלו שנית, אבל הקץ לא יכזב כי לא יהיה אחריו גלות, ודניאל הוא יפיח את הקץ אשר לא יכזב רק יהיה תשועה עולמית, אם יתמהמה הגם שהקץ האחרון יתמהמה, בכל זה חכה לו כי בא יבא ולא יאחר, ר"ל כי יש הבדל בין מתמהמה ובין מתאחר, שהמאחר יאחר זמן הקבוע ומוגבל, ואם יש לדבר זמן אלף שנים הגם שמתמהמה בכ"ז אם בא בעת הקבוע לסוף אלף שנים לא אחר את הזמן הקבוע, והנה הגאולה האחרונה יש לה שני זמנים זכו אחישנה לא זכו בעתה, והגם שכשלא יזכו יתמהמה, כי הקץ הקבוע בעתה הוא מוגבל לזמן רחוק מאד, בכ"ז כשיגיע הזמן המוגבל לא יאחר אותו, ובא יבא הקץ בכל אופן:

מקור: ספריא · נחלת הכלל