הֲלוֹא־אֵ֣לֶּה כֻלָּ֗ם עָלָיו֙ מָשָׁ֣ל יִשָּׂ֔אוּ וּמְלִיצָ֖ה חִיד֣וֹת ל֑וֹ וְיֹאמַ֗ר ה֚וֹי הַמַּרְבֶּ֣ה לֹּא־ל֔וֹ עַד־מָתַ֕י וּמַכְבִּ֥יד עָלָ֖יו עַבְטִֽיט׃

הֲלֹא אֵלֶּה. אֲשֶׁר אָסַף אֵלָיו לְעָבְדוֹ.

כֻּלָּם עָלָיו מָשָׁל יִשָּׂאוּ וּמְלִיצָה יִשְׂאוּ בְּפִיהֶם בִּלְשׁוֹן חִידוֹת בִּשְׁבִילוֹ. לוֹ כְּמוֹ ׳עָלָיו׳.

וְיֹאמַר. הָאוֹמֵר אֶת מְלִיצַת הַחִידָה.

הוֹי הַמַּרְבֶּה לֹא לוֹ. זוֹ הִיא הַמְּלִיצָה: חֲבָל עַל הַמַּרְבֶּה הוֹן וּמַלְכוּת וְלֹא לוֹ, כִּי יָבֹאוּ מַלְכֵי מָדַי וְיִטְלוּ אֶת הַכֹּל.

עַד מָתַי. יִהְיֶה הוֹלֵךְ וּמַרְבֶּה וְאֵינוֹ אֶלָּא מַכְבִּיד עָלָיו מַשָּׂא עָוֹן, כְּעָב שֶׁל טִיט. עָב הוּא לְשׁוֹן קוֹרָה כְּבֵדָה, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּמִשְׁכְּנָא (דיחזקאל מא:כו) ״צַלְעוֹת הַבַּיִת וְהָעֻבִּים״, ״וְעָב עֵץ״ (שם).

הֲלָא אִלֵין כּוּלְהוֹן עֲלוֹהִי מַתְלָן יִטְלוֹן וְשׁוּעֵי חוּדִין יֵימְרוּן לֵיהּ וְיֵימַר וַי דְמַסְגֵי נִכְסִין דְלָא דִילֵיהּ עַד אֵימָתַי אַתְּ מַתְקַף עֲלָךְ תְּקוֹף חוֹבִין:

הלא אלה. ר״ל באמת יבוא יומו וכל אלה העכו״ם שאסף ישאו עליו קול משל ואמרי מליצה אשר החידות שבה יהיה בעבורו וכה יאמר כ״א אוי אל המרבה בממשלות ולא יהיה לו ולזרעו וכי עד מתי תשאר בידו הלא מהר תלך ממנו והוא רק מכביד על עצמו פשע רב כמשא עבה של טיט:

ישאו. ענין הרמה:

ומליצה. כן יקראו אמרים צחים:

חידות. דבר סתום וקשה ההבנה:

הוי. כמו אוי:

עבטיט. כמו עב טיט ר״ל משא עבה של טיט:

הלא אלה כולם, כל העמים אשר כבש, עליו משל ישאו, ומליצה חדות לו, והמשל הזה יש לו מליצה, שהוא פתרון המשל, ונאמר בדרך חדה, ומהו המשל? הוי המרבה לא לו. המשילו עליו משל מאיש שהוא לוה תמיד מעות מאחרים ברבית, ואינו לוה המעות לצורך עצמו רק לצורך אחרים, והוא מקבל עליו תשלומי המעות וגם לשלם את הרבית וז"ש המרבה ר"ל שלוה ברבית, לא לו שלא לצורך עצמו, עד מתי, ר"ל ואין לו גבול בזמן שלוה תמיד ואינו משלם, ומכביד עליו עבטיט, ר"ל והוא מקבל עליו את העבוט והחוב שהוא מחויב לשלם את אשר עבט ולוה: