וַיָּבֹא֙ אֵ֣צֶל עׇמְדִ֔י וּבְבֹא֣וֹ נִבְעַ֔תִּי וָאֶפְּלָ֖ה עַל־פָּנָ֑י וַיֹּ֤אמֶר אֵלַי֙ הָבֵ֣ן בֶּן־אָדָ֔ם כִּ֖י לְעֶת־קֵ֥ץ הֶחָזֽוֹן׃

ויבא - טעם לאמר בן אדם בעבור שהוא במראה הנבואה בין המלאכים הקדושים, וככה יחזקאל הנביא.

ויאמר אלי הבן - נפשך בן אדם או לבך.

וטעם כי לעת קץ - לקץ ארוך, כמו: אנשי מדות.

ויבוא. ובא גבריאל אצל מקום עמדו וכאשר בא חרדתי ונפלתי על פני מגודל החרדה:

הבן בן אדם. אתה בן אדם תן דעתך להבין אמרי החזון אשר יהיה לעת קץ ר״ל בסוף ימי הגלות:

נבעתי. מל׳ בעתה וחרדה:

כי לעת קץ. אשר לעת קץ:

ויבא, אז נתקרב גבריאל אליו, ונבעת, ויאמר הבן כי לעת קץ החזון, הודיעו שהוא חזון לימים רבים ולעתים רחוקות וכל שהדבר רחוק בזמן הוא נעלם יותר מעין החוזה וצריך בינה יתירה: