וַיֹּ֙אמֶר֙ הִנְנִ֣י מוֹדִֽיעֲךָ֔ אֵ֥ת אֲשֶׁר־יִהְיֶ֖ה בְּאַחֲרִ֣ית הַזָּ֑עַם כִּ֖י לְמוֹעֵ֥ד קֵֽץ׃

באחרית הזעם - יספר זעם השם על ישראל בימי יון ובימי אנטיוכוס עד שיטהרו החשמונאים את הבית, וזהו ונצדק קדש והנה שב לפרש כי המלך הראשון שהוא אלכסנדרוס הוא הקרן הנשברה מהרה, ופירש ארבע מלכיות וטעם מגוי, שכולם היו מגוי יון ולא א' בהם שהיה לו כח כמו אלכסנדרוס.

באחרית הזעם. בסוף ימי הזעם הם ימי הגלות:

כי למועד קץ. למועד זמן הגלות יהיה קץ ולא לעולם יקצוף:

באחרית הזעם, ר"ל אחרית ימי הזעם, כי למועד קץ, תחלה אמר לעת קץ החזון ויש הבדל בין עת ובין מועד, שהעת הוא העת הטבעי, שהוא מעצמו, והמועד הוא העת המיועד על ידי מי שיעדו, כמו עת הדתי או העת שיעדו הנביאים, תחלה באר לו שגם הזמן יחייב כ"ז, וכל ענינים האלה רצופים בסדור הכולל מימי בראשית, עד זמן תיקון העולם, והקץ יבא בעתו המחוייב לו מצד הזמן ועתה אחרי שהמלאך באר לו הדברים בנבואה הוא מחוייב גם מצד היעוד הנבואיי, לכן אמר כי למועד קץ, ויש הבדל ביניהם כי הדבר המחוייב מצד העת הטבעי ישנהו ה' לפעמים אם נשתנה מעשה העם לרעה, אבל היעוד הטוב שיעד בנבואה והגביל הזמן א"א לשנותו ומוכרח לבא בבוא המועד המיועד: