דְּבָרִים א׳ · י״ג

הָב֣וּ לָ֠כֶ֠ם אֲנָשִׁ֨ים חֲכָמִ֧ים וּנְבֹנִ֛ים וִידֻעִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶ֑ם וַאֲשִׂימֵ֖ם בְּרָאשֵׁיכֶֽם׃

במילים פשוטות

משה מצווה את העם: הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם. רש״י מסביר ש״הבו לכם״ פירושו הזמינו את עצמכם לדבר, ומדגיש ש״אנשים״ מלמד שהמתמנים צריכים להיות צדיקים וכשרים. ״חכמים ונבונים״ - נבון הוא המבין דבר מתוך דבר, בשונה מן החכם שלמד ויודע. אבן עזרא מבאר ש״וידועים״ הם אנשים שהכל מכירים ומעריכים אותם. הפסוק מציב את אמות המידה למנהיגים הראויים: חכמה, תבונה ומוניטין ציבורי, ומדגיש שבחירתם נעשית מתוך שיתוף העם עצמו.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

הבו לכם. הַזְמִינוּ עַצְמְכֶם לַדָּבָר:

אנשים. וְכִי תַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ נָשִׁים, מַה תַּ"לֹ אֲנָשִׁים? צַדִּיקִים, כְּסוּפִים:

חכמים ונבנים. מְבִינִים דָבָר מִתּוֹךְ דָּבָר; זוֹ הִיא שֶׁשָּׁאַל אֲרִיּוֹס אֶת רַבִּי יוֹסֵי מַה בֵּין חֲכָמִים לִנְבוֹנִים? חָכָם דּוֹמֶה לְשֻׁלְחָנִי עָשִׁיר, כְּשֶׁמְּבִיאִין לוֹ דִּינָרִין לִרְאוֹת רוֹאֶה, וּכְשֶׁאֵין מְבִיאִין לוֹ יוֹשֵׁב וְתוֹהֵא, נָבוֹן דּוֹמֶה לְשֻׁלְחָנִי תַּגָּר, כְּשֶׁמְּבִיאִין לוֹ מָעוֹת לִרְאוֹת רוֹאֶה, וּכְשֶׁאֵין מְבִיאִין לוֹ, הוּא מְחַזֵּר וּמֵבִיא מִשֶּׁלּוֹ (ספרי):

וידעים לשבטיכם. שֶׁהֵם נִכָּרִים לָכֶם, שֶׁאִם בָּא לְפָנַי מְעֻטָּף בְּטַלִּיתוֹ, אֵינִי יוֹדֵעַ מִי הוּא וּמֵאֵי זֶה שֵׁבֶט הוּא, וְאִם הָגוּן הוּא, אֲבָל אַתֶּם מַכִּירִין בּוֹ, שֶׁאַתֶּם גִּדַּלְתֶּם אוֹתוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם (ספרי):

בראשיכם. רָאשִׁים וּמְכֻבָּדִים עֲלֵיכֶם - שֶׁתִּהְיוּ נוֹהֲגִין בָּהֶם כָּבוֹד וְיִרְאָה:

ואשמם. חָסֵר יוֹ"ד, לִמֵּד שֶׁאַשְׁמוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל תְּלוּיוֹת בְּרָאשֵׁי דַּיָּנֵיהֶם, שֶׁהָיָה לָהֶם לִמְחוֹת וּלְכַוֵּן אוֹתָם לַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה (ספרי):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

הָבוּ לְכוֹן גֻבְרִין חַכִּימִין וְסוּכְלְתָנוּן וּמַדְעָן לְשִׁבְטֵיכוֹן וֶאֱמַנִנוּן רֵישִׁין עֲלֵיכוֹן

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

הבו. מלה זרה והיה הה״‎א ראוי להתנועע בשו״‎א ופת״‎ח:

וידועים. שהם היו ידועים שיכירום הכל:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

ואשימם ואשמם חסר יו״‎ד ה״‎ג בפרש״‎י. והסופרים מצאו בתחלה בפרש״‎י יו״‎ד וי״‎ו ונקודה אחת על הוי״‎ו כדי להשלים התבה כענין זה י״‎ו והיו סבורים שהוא אלף והרגילו מהיום הזה לכתוב חסר א'.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

כלי יקר

רבי שלמה אפרים מלונצ׳יץ · המאה ה־16

הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים וְגוֹ׳. מִתְּחִלָּה תָּלָה בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיוּ מְמֻנִּים מֵהֶם, וְאַחַר כָּךְ אָמַר: ״וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם״, מַשְׁמָע שֶׁמִּפִּי מֹשֶׁה יִהְיוּ מְמֻנִּים. וְעוֹד, בֵּי״ת שֶׁל ״בְּרָאשֵׁיכֶם״ מַה טִּיבוֹ? כִּי הָיָה לוֹ לוֹמַר: ״וַאֲשִׂימֵם רָאשֵׁיכֶם״. וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה דָּרְשׁוּ (ספרי א יג) שֶׁאַשְׁמַת הָעָם תְּלוּיָה בְּרָאשֵׁיהֶם. אָמְנָם צָרִיךְ לְפָרֵשׁ זֶה כְּפִי הַפְּשָׁט. וְאוֹמַר, כִּי הָרָאשִׁים שֶׁהִזְכִּיר אֵינָן הַדַּיָּנִים, כִּי אִם נְשִׂיאֵי הַשְּׁבָטִים. וְאָמַר מֹשֶׁה: אַתֶּם יֵשׁ בְּיֶדְכֶם כֹּחַ לְמַנּוֹת דַּיָּנִים שֶׁיִּהְיוּ רוֹדִים בְּשִׁבְטֵיכֶם, אֲבָל אֵין בָּכֶם כֹּחַ לְהַשְׁלִיטָם גַּם עַל הַנְּשִׂיאִים, כִּי אִם אֲנִי. וְעַל כֵּן אָמַר: אַתֶּם הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים וְכוּ׳ לְשִׁבְטֵיכֶם, שֶׁיִּהְיוּ רוֹדִים בְּכָל שִׁבְטֵיכֶם, וַאֲנִי אֲשִׂימֵם גַּם בְּרָאשֵׁיכֶם, שֶׁיִּהְיוּ רוֹדִים גַּם בַּנְּשִׂיאִים שֶׁהֵם רָאשֵׁיכֶם.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

הָבוּ לָכֶם וְגוֹ׳. אָמַר לָכֶם לְהַקְדִּים טַעַם מַאֲמַר ״לְשִׁבְטֵיכֶם״, כִּי זֶה מֵהַנָּאוֹת לָכֶם כְּשֶׁיִּהְיֶה כָּל שֵׁבֶט שׁוֹפְטָיו מִמֶּנּוּ. וְעַיֵּן מַה שֶׁכָּתַבְתִּי בְּפָרָשַׁת פִּנְחָס בְּפָסוּק ״יִפְקֹד ה׳ אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת אִישׁ עַל הָעֵדָה״ וְגוֹ׳ (במדבר כז:טז), וְשָׁם תַּשְׂכִּיל אוֹפֶן הַנָּאוֹת שֶׁיֵּשׁ בַּדָּבָר הַזֶּה, וְהוּא אָמְרוֹ ״לָכֶם״.

וַאֲשִׂימֵם וְגוֹ׳. פֵּרוּשׁ, הֲגַם שֶׁאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם ״הָבוּ לָכֶם״ שֶׁאַתֶּם הֵם הַבּוֹחֲרִים אוֹתָם, לֹא יִהְיֶה תַּחַת מַאֲמַרְכֶם וְרִשְׁיוֹנְכֶם, אֲנִי אָשִׂים אוֹתָם לְרָאשִׁים עֲלֵיכֶם לִרְדּוֹתְכֶם בְּמַקֵּל וּבִרְצוּעָה.

מקור: ספריא · נחלת הכלל