וְנָתַתִּ֛י עֵ֥שֶׂב בְּשָׂדְךָ֖ לִבְהֶמְתֶּ֑ךָ וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָֽעְתָּ׃

ונתתי עשב בשדך לבהמתך, ואכלת ושבעת. רש״י מבאר ש״ונתתי עשב בשדך״ פירושו שלא תצטרך להוליך את הבהמה למדברות, או שתהיה גוזז תבואתך כל ימות הגשמים ומשליך לפני בהמתך. אבן עזרא מבאר ש״ואכלת ושבעת״ שב אל ״דגנך ותירושך״ ולא אל הקרוב שהוא ״עשב בשדך״. הפסוק ממשיך את הברכה: עשב בשדה לבהמה, ושובע לאדם. הפסוק משלים את תיאור הברכה מן הפסוק הקודם: לא רק יבול לאדם אלא גם מרעה לבהמה. יש כאן ברכה מקיפה הכוללת את כל צורכי הקיום: מזון לאדם ולבהמתו. לפי רש״י, הברכה בעשב חוסכת את הטורח של הובלת הבהמות למרעה רחוק. הפסוק מדגיש את השפע המלא שיבוא בעקבות שמירת המצוות: שובע לאדם ולחיה כאחד. יש כאן המשך של המסר שהברכה החומרית תלויה בנאמנות לה׳, ושהשמירה על המצוות מביאה שפע ורווחה לכל צורכי החיים בארץ.