וְהָאִ֞ישׁ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה בְזָד֗וֹן לְבִלְתִּ֨י שְׁמֹ֤עַ אֶל־הַכֹּהֵן֙ הָעֹמֵ֞ד לְשָׁ֤רֶת שָׁם֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ א֖וֹ אֶל־הַשֹּׁפֵ֑ט וּמֵת֙ הָאִ֣ישׁ הַה֔וּא וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִיִּשְׂרָאֵֽל׃

הכתוב קובע שהאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן או אל השופט - יומת, ״ובערת הרע מישראל״. אבן עזרא מבאר ש״ומת האיש ההוא״ פירושו שבית דין ימיתוהו, והטעם כדי שכל ישראל ישמעו וייראו; ומוסיף שכאשר הזכיר את השופט ביאר את המשפטים שהוא חייב לשומרם. חזקוני מבאר ש״העומד לשרת״ מלמד שאין שירות אלא מעומד. כך הפסוק קובע את דין הזקן הממרה, החולק בזדון על הכרעת בית הדין הגדול, ומדגיש שעונשו נועד לחזק את סמכות ההוראה ואת אחדות ההלכה בישראל.