לֹא־תָח֥וֹס עֵֽינְךָ֖ עָלָ֑יו וּבִֽעַרְתָּ֧ דַֽם־הַנָּקִ֛י מִיִּשְׂרָאֵ֖ל וְט֥וֹב לָֽךְ׃ {ס}

התורה מצווה שלא לחוס על הרוצח במזיד, אלא לבער את דם הנקי מישראל, וכך ייטב לעם. רש״י מבאר את ״לא תחוס עינך״ - שלא יאמרו הדיינים: הראשון כבר נהרג, ולמה נהרוג גם את זה ונמצאו שני ישראלים הרוגים. התורה שוללת מחשבה זו, שכן הריגת הרוצח היא עשיית צדק ולא הוספת דם. החזקוני מבאר ״וטוב לך״ - שלא ירבו בקרבך שופכי דמים. אונקלוס מתרגם ״ובערת דם הנקי״ - ״ותפלי אשדי דם זכאי״, ותסלק שופכי דם נקי. הפסוק מדגיש שעשיית הדין ברוצח מזיד היא טובה לחברה כולה ומרתיעה מפני שפיכות דמים.